"תוהו זה קו ירוק ובוהו אלו אבנים מפולמות" (חגיגה י"ב)


על נוף ילדותי מישהו נטה
קו תוהו ירוק
ואבני בוהו מפולמות.
אבנים, סתם אבנים, אומרים
אשר טרם נבקעו, כמו לבבות
אנשים שנתקשו
מדמעות שהגלידו
כי אפס הכח לבכות.
לעת שקיעה עמדתי על רכס
נשאתי עיני וראיתי מרחוק
קיר בטון פתלתל ומקום בחירה
וקו התוהו הירוק.
ראיתי ארץ ספוגת אלוה
ומעליה כיפת ספיר
ועפיפון אדום, שחור, לבן, וירוק
מטביע חותמו בשפריר.
עצי זית נוצצים ברוח קדים
הרהיבוני, כיסופי שלהבתיה
ובני רשף ירוקים ליבבוני
והציתו דמי שכור האדמה.
אומרים כי מרכס זה
הביט אב מאמין וראה
לראשונה בחייו את ירושלים
בדרך עם בנו לעולה.
באופק ערב סגול
על הרי מואב כבר רובץ
והאור הגנוז בפאתי הים
ירושלים בלבי הוא חורץ.
מבעד רעלה מחייכות בסתר
עיניים חומות מהכפר השכן
סלאם עלייכי, עלייך שלום...
קול תפילה מיוסר מתנגן.
יש לעץ תקווה אם יכרת
אך זהותי כעץ זית נגדעה
בצעדים כושלים ביקשתיה בארץ
בהתהלכי לארכה ולרחבה.
לא היה צריך להתחיל מהחודש הזה
היה צריך להתחיל מחדש:
לא מכח מעשיו, לא מנחלת גויים
אלא נקודה קטנה-דקה ואין בה ממש
והנה בבריאה זו נברא הכל
והנקודה שלבשה הצורה
היתה לאבן מפולמת
היתה לאבן שתיה
וכאשר תבקע באחרית הימים
ויצאו מי חיים, דמע וצחוק
יתחם האומן מחשבת בניין
בקו תוהו ירוק.


(מבוסס על פרשנות רש"י, רמב"ן וראב"ע לבראשית א4, א4-ב4)