רציתי להגיד 'ברוכה השבה'
אבל נפלו לי כמה טיפות על הדפים
ולא יכולתי להמשיך לכתוב, לקשט
לצעוק.
התיישבתי כמו משוגעת כאילו אפסו כוחותי מלהחזיק את עצמי,
בבום.
לצעוק.
אבל אף אחד לא שומע את הצעקה שלי.
אני בעצמי לא יודעת איך אני נשמעת.
לאף אחד לא מזיז הטירוף הרגעי שלי.
נכנסו זוג מלאכים קטנטנים,
שני הילדים האלה נעמדים מולי,
כאילו כל הזמן היו שם. מחבקים אותי, מדברים איתי, משחקים
איתי.
לא מסוגלת לזוז בכלל.
הלם.
אני מרגישה את הדמעות עולות לי לעיניים,
אבל כמו תמיד יש מישהו ליד שאסור שיראה שאני בוכה.
הם כאלה יפים, צוחקים גם כשהם רבים או נעלבים.
אם יראו דמעה אחת...
זה רע.
כל כך רע...
מחזיקה הכל בפנים.
חזרתי לזה - שוב לא יכולה להוציא החוצה.
מחפשת רק להתפרק,
ואין יציאה.