קניבל אחד בגרמניה גרם לי להיזכר בתקופה לא רחוקה
שבה דברים היו ברורים.
ראיתי אותו עכשיו שוב בוואלה,
בתמונה שלפני שלקחו אותו לכלא
כולו רציני ומעונב, אמר שלא התכוון אז ישר חשבתי
על לפני שנתיים ביחד בדירה קטנה
שניים שגם לא ממש התכוונו לדברים.
באותו זמן יכולתי להסתכל ישר ולראות תמונה ברורה
אבל לא עליך, לא בעיניים, אני לא יודע למה.
הקניבל, בכל אופן, פרסם מודעה באינטרנט
ואני חשבתי על שני סטודנטים בשני חדרים
מפרקים התפרים
העדינים שבין האיברים, בזמן שטיפת כלים
מחברים אותם לאט ואחר כך
במודעה הוא כתב שהוא מחפש מישהו לאכול.
חדר אחד רב שימושי שבו תלית ציורים על הקיר.
חדר שני שבו אני ישבתי וחטפתי בחילה מאותו הסיפור עצמו שבו אני
משתמש עכשיו כמטונימיה מייגעת בתקווה להבהיר איזו נקודה
חמקמקה.
כמעט כמו ידידנו הקניבל, שמסתכל על חברו האדם
ורואה מוצר מדוכני הבשר של שוק הכרמל
גם אני לפני שנתיים יכולתי להסתכל קדימה ולראות איש
עם עניבה ותיקיה שאוהב את עולם הפרסום
אוהב את המרוץ, אוהב לעשות
סיבובים סביב המגרש,
להתנשף, יכולתי להסתכל
אבל לא בעיניים שלך, אז
ואני לא יודע למה אז אל תצפה לאיזה דימוי מפוצץ
או איזו מטאפורה כאובה, כזאת שנדמה שצריך
ויזה כדי להיכנס אליה
לראות אנשים מדברים ג'יבריש, לא אני פשוט לא יודע.
אז מישהו הגיב למודעה
בחור צעיר, והם נפגשו והכירו
ומה שקרה אחר כך אני אחסוך מהקוראים הרכים,
אבל אני חשבתי על המודעות שחיפשנו בעיר
ואני חשבתי על הדירות המוזרות שנכנסנו ויצאנו
וחשבתי על שני סטודנטים יושבים על השטיח ומנגנים
על מרחקים בין אנשים
ראיתי אותו עכשיו ב"וואללה" וחשבתי: "מה, הוא הכה שנית"?
אבל לא; המשפט השני שלו נגמר רק עכשיו.
התביעה דרשה להחמיר את העונש ואני נזכרתי בשנינו
סגורים בשני חדרים קטנים.
העונש הקודם, שמונה שנים, היה על הריגה, ביתור הגופה ו"חילול
כבוד המת"
ואני חשבתי על הלילות עם האור הדלוק אצלי והאור הכבוי אצלך
והדלת הסגורה שהפרידה ביניהם
מאסר עולם הוא קיבל כי התביעה הוכיחה שהוא עדיין רוצה בשר אדם
ואני חשבתי על ויכוחים אינסופיים בין שמים לארץ
זה לא היה קשה במיוחד- הרי הוא נתפס כשניסה לפרסם עוד מודעה
בחיים לא צחקתי כל כך הרבה כמו בתקופה ההיא
שלא לדבר על כמות מסויימת של בשר שנמצאה אצלו בפריזר
(לא בדיוק משוק הכרמל), שקשה היה לעבור עליה בשתיקה
חשבתי על דברים שאמרתי לך שלא אמרתי לאף אחד אחר
ניסיתי לדמיין איך נראה הבית שלו, לראות איך אורח החיים שלו
נותן לכל דבר בחדר זווית קצת מוזרה, ניסיתי לתאר מה אמרו
אחד לשני, איזו שיחת שולחן היתה להם בזמן שהסבו לשולחן לאכול
את ה..אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו
זה כמה יותר קל לסבול את העיר הזאת
כשמתחלקים בה בשניים
כתבו שהדחף שלו לבשר אדם היה מיני ואני חשבתי על הסטייה הנפלאה
הזאת -
אתה ואני
בדירה קטנה אחת.
יכולתי לראות כמה השתנו דברים מאז, כשקראתי שוב
על הקניבל הגרמני מתקופת המגורים שלנו ביחד והזדעזעתי
קצת פחות |
