אני מעשן את הסיגריה. ראשי מפוצץ תרופות מסממות. ריקנות קשה
מונחת לה חלולה בתוך הבטן. אני רוצה לכתוב משהו. אני חייב
לכתוב משהו. ירד עליי גשם כשהיא מטיילת על השמש. לזחול משיר
לשיר כדי למלא את החלל. בעמק שטוף שמש היא מחללת בחליל. לא
ידעתי שהיא יודעת לחלל. אני מוצא את עצמי מרותק לריכוז שלה,
לאצבעותיה נעות. ילדים היינו, בסך הכול ילדים.
"אתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך המון."
והיא שותקת על הרמפה של בית האריזה, עיניה נשואות לשמיים. אני
רוצה לקרוע את ליבי ממני, להגיד לה קחי. אבל היא רחוקה, כאן,
ובלתי מושגת. בעיניה יש אוצרות, אחד אחד.
"מצטער. מצטער. מצטער כמו מטורף, אבל אני אוהב."
"תראה מתחיל להחשיך. יש אודם בשמיים. תראה איזה צורות העננים
מקבלים. תראה הנה הירח כבר זרח, חיוור. תראה אותי. תראה
אותך."
מתחה סכר בינינו ופצעה אותו במחטים. לכל זרזיף נצמדתי, שתיתי
כמו מטורף.
"לא אהבת אותי כי..."
"כי."
כשהחושך יורד אני רואה צללים, ומרגלים מעולמות חיצוניים בכל
פינה. מכונית שמשתהה, אדם שמאט, ראש משקיף אליי מחלון. אני
אומר לה "תראי, גם אני זקוק לאהבה."
"יכולת להיות אוצר. אבל אתה מתוסבך. חלש. תלותי. ונשפך
לדמיונות בכל הזדמנות."
"אני לא חלש..."
"אז קח את כל השאר."
"אני אוהב אותך."
"כשאהיה גדולה תהיה לי חוות סוסים. כשאהיה גדולה אהיה מוקפת
באנשים בטוחים בעצמם. כשאהיה גדולה התמסר לעבודת כפיים, טיפול
בסוסים, ודהרה פראית אל השקיעה. אני מתכוונת להיות מאושרת. אני
רוצה להיות מאושרת. איתך זה לא יקרה."
"כמה שאני אוהב אותך."
"הירח מלא. הרוח עושה לי טוב. אני מקווה שיהיה טוב."
"אני מקווה שיהיה לך טוב."
"נלך?"
"לאן?"
"לאופק. זה שיש לו סוף."
"אפרת..."
"כן?"
"רק רציתי להגיד את שמך."
"יום יפה הולך להיות מחר. יום נפלא."
"אפרת?"
"מה?"