זה שואב אותך פנימה
בגלי חשכה קטועים,
כמו תרדמת חלקית
או צנצנת וואקום
מלאה אוויר-הרים דליל
ממקמות רחוקים.

ואתה אוהב רק בחיקוי,
כמו בטוח שהיקום בשלמותו
מונח בכף ידך המכונפת.
וכבר שנים שאינך זוכר צחוק של תינוק.

שוב אתה עומד זקוף
על קצהו של צוק,
מסונוור מעצמך
ומהתהום המוסתרת שמחכה למרגלותיך.

כמו במרדף אימים
אחר עצמך,
שוכח מהו באמת
גוון האדמה
ממנה באת
ואליה תשוב.

וזה כאילו שכולך ניצחי,
סוג של אל
שתכף מתפורר ומתכלה
אל עולמות מפחידים.

והכל מסביב ימשיכו
כמו מאום לא השתנה
ויחשבו שגם הם בעצמם
מיוחדים מעל הטבע
ובלתי מנוצחים.

זה כמו גיטרה חלולה
שמפיקה מנגינות זמניות,

וכבר שכחת איך באמת
לאהוב.


23.3.06