"ככה היו ראשית געגועינו:
כענף פורח לנכח שחר
כפרחים
כדראון ארץ מלוחה."
אברהם בן-יצחק: שירים מן העזבון.



רק ירון, אחיו, בא לקבלו בנמל התעופה הוא ביקש מאימו החולה שלא
תטריח את עצמה ותחכה לו בקיבוץ.  "חיכית שלוש-עשרה שנה," אמר
לה. "תחכי עוד שלוש שעות." הם לחצו ידים, התחבקו ונכנסו
למכונית. "המשק בטח במצב טוב," אמר. "אם אתם קונים הונדות."
"היא שלי," אמר ירון. "לא של הקיבוץ."  "שלך, פרטית?" תמה
דורי. "הזמנים השתנו," אמר ירון. "כל אחד יכול היום להחזיק רכב
משלו." "מעניין," אמר דורי, כאילו לעצמו. ירון לא ענה.  הם
נסעו בשתיקה. יש הרבה מרחק בנינו, חשב דורי. מרחק שיהיה קשה
חצות אותו; אבל גם מסע של אלף מילים מתחיל בצעד צולע אחד. היה
לילה וירד גשם. הכבישים הרטובים והזוהרים בשפע של אורות יכלו
לעבור גם במרילנד או פנסילבניה. רק השלטים הירוקים בעברית
מטושטשת והשירים ברדיו הזכירו לו היכן הוא נמצא.בבוקר, כשקם,
החליט לעשות סיבוב במשק. לבד, להיזכר.  אחרי-הצהרים תכננו
לעלות כולם ביחד לקברו של אביו. הוא צעד לאיטו במדרכה, הפקאנים
הגדולים והעירומים נעו לאיטם ברוח החורפית הקלה, ממשיכים בדיוק
את אותה התנועה בה החלו שלוש-עשרה שנה קודם לכן. אחרי הלילה
הדחוס והמעושן בחברת משפחתו וחבריו הישנים; נסכה בו ההמשכיות
הזאת רגיעה, כמו תנועת מטרונום איטית שלעולם לא עוצרת. למרות
שמתחתיה עדין שייטו המתח, הריחוק והאשמה. הוא הזדקף מעט תוך
כדאי הליכה, נשם את האוויר הלח והצית סיגריה. הוא ברך לשלום
אישה מבוגרת, שנעצה בו מבט זועף, המהמה משהו ולא אמרה כלום. לא
אמרה: אני יודעת שאתה הבן של הקופשטיינים שירד לאמריקה, שלא
תחשוב שאני לא מזהה אותך, החלפתי לך מספיק פעמים, כשעוד היית
פספוס; אני גם יודעת למה נסעת מכאן, כולם יודעים. לא אמרה, כי
לא מכבודה להיות המזהה ראשונה. דורי גירד בראשו, עבר על פניה
וחש בעינים הננעצות בגבו. הוא לא זכר את שמה. אולי זו טעות,
חשב. גם אחרי כל-כך הרבה שנים הסערה עוד לא נרגעה. הייתי צריך
לשלוח לאמא וירון כרטיסים, חשב, שיבוא לבקר אותי. זו טעות
לחזור הנה ועוד לשבועיים, שום דבר לא נשכח וכנראה גם לא נסלח;
רק העוצמה כהתה במקצת. אבל אימא חולה, חשב. היא לא הייתה עומדת
בנסיעה, היא גם לא הייתה נוסעת. הוא נאנח. עניי עירך קודמים,
הרהר. ומיד אמר לעצמו שזאת מחשבה טיפשית. הוא נעמד במקום
שהמדרכה התעקלה ימינה ונתמזגה עם כביש אספלט צר, שלא אמור היה
להיות שם. הוא לא זכר כיצד אמורה היתה המדרכה להסתיים, אבל
אספלט לא היה קיים בתודעתו, לפחות לא שם. במקום שנעמד היה
מתלול כורכר שמאחוריו עד האופק הכחלחל, התפרשו שדות המשק בפסים
ירוקים לחים וחומים בוציים. כאן זכר בדיוק מה צריך להיות:
חורשה קטנה של אקליפטוסים, שגזעיהם מקולפים ומחורצים עד לגובה
קומת אדם והריח החריף, העדין, שלהם ממלא את האויר שאחרי הגשם.
דורי המשיך ללכת. הוא רצה לראות את הרפת. לנשום את ניחוח
התחמיץ. להנחית כף יד על מצחה של מבכירה עצלה. לכרסם קלח תירס
ישן מערמת המספוא. לטפוח על אחוריו של עגל שמנמן. הוא אהב את
הרפת, אבל מאז אותו יום באוגוסט, לפני שלוש-עשרה שנים לא דרכה
שם כף רגלו. למחרת כשחזר מהחקירה, נכנס לסידור העבודה וביקש
שישבצו אותו בכול מקום אחר, בכול עבודה שהיא. שלושה חודשים
מאוחר יותר, יום אחד אחרי שהוחלט לסגור את ה"תיק", ארז מזוודה
ונסע באוטובוס לשדה-התעופה, בטיסה לניו-יורק, היה מקום פנוי,
הוא עלה וחזר רק עכשיו.
"היי דורי, לא השתנית!" אמציה קרביץ ישב על כסא עץ הפוך, פניו
אל שלושה צגי מחשב, גדולים וצבעונים שהיו מונחים על שולחן
חדר-אוכל ישן. פוסטר כרומו של מועצת החלב שהתנוסס מעל למסכים:
"מיליארד ליטר בשנה", ונערת פברואר, הודיעו לדורי שכאן הכל
כשהיה. אמציה קם מהכסא והפך אותו. "אהלן דורי", הוא רעם בשנית.
מה שלומך? בין שיניו היה נעוץ גבול שעורה יבש. "בסדר", אמר
דורי. אין ריח בכלל, חשב. "בוא, תראה את המכון החדש שלנו", אמר
אמציה.  "מה עם שמעיה?" שאל דורי. שמעיה "מנהל שיווק במפעל",
אמר אמציה. "אני מנהל עכשיו את העסק כאן. כל הזקנים פרשו, אני
לא חושב שאתה מכיר כאן מישהו." "אה", אמר דורי. אמציה העביר
כרטיס מגנטי בחריץ נסתר ודלתות הזכוכית הכבדות נפתחו  "זה
המכון החדש", אמר אמציה. "הכי מתקדם בארץ". גל של אוויר חם
ונקי עטף אותם; קירות מסוידים בלבן בוהק, רצפה בגוון חימר
אדמדם ועל הכל שפוך אור נגוהות פלורוסצנטי. איפה המכון האפלולי
ההוא, שהיית צריך פנס בשביל לתפוס איזה עטין, חשב דורי. "נו מה
אתה אומר", שאג אמציה. "פאר הטכנולוגיה".  אף פעם לא חיבבתי
אותו, חשב דורי. "כן", אמר. "ממש מרשים". השקר של אמציה, אז,
חילץ אותו מצרה גדולה; וגם את המשק. לא נראה לדורי שלא היו לו,
לאמציה, אילו שהן עכבות או תהיות כשאמר מה שאמר. קודם המשק,
אחר-כך הרפת, והאמת? היא חשובה רק אם היא לצידנו. דורי ריחרח
את האוויר. ניטרלי לחלוטין, חשב באכזבה. שני בחורים צעירים,
האחד במגפי גומי שחורים, מכנסי התעמלות וללא חולצה; והשני בעל
גוף ושפם בטרנינג כחול, חיברו בזריזות את הפרות שעלו בכול פעם
לרמפה.  עשיריות, חשב דורי. בזמני היינו חולבים בזוגות. "דור
ההמשך?" אמר. כשהוא מצביע על שני הבחורים. "זה", הצביע אמציה
על הבחור ללא החולצה, "זה גבעון הצעיר".        
"זה אח של אבי?" תמה דורי. "זה בן של אבי", צחק אמציה. "הוא
היה בן-ארבע כשעזבת". דורי ריחרח שוב את האויר. חייב להיות
איזה שהוא שמץ מזה,שמץ מן הדשנות שעמדה באויר, תערובת של ריח
תחמיץ, זיעת פרות וחרא. אפילו החמיצות העדינה של החלב נעלמה.
אמציה הבחין במאמציו. "לא תצליח", אמר. "האוויר כאן מסונן
לגמרי. הצעירים לא אוהבים של תחמיץ, אז שמנו איזה חמישים-אלף
על מערכת איוורור, הכי מתקדמת". "רק בחוץ", אמר אמציה, "בצד של
הבורות, שם אפשר להריח כמו שצריך. כשנשבר לי מהמסכים אני הולך,
עושה שם סיבוב". "אה", מילמל דורי. הוא התחיל לחבב את אמציה.
"אני צריך ללכת אמר ולחץ את ידו, אנחנו עולים לקבר של הזקן".
"אה", נהם אמציה. "בכול אופן, אתה עוד לא נוסע? אז נראה אותך
בסביבה, ותקפוץ לאיזה חליבת לילה". הוא יצא מהפתח החדש. על
הקיר, ליד הכניסה היה קבוע שלט נחושת קטן שבו נכתב: "מכון זה
נבנה לזכרו של ניר שדה שנהרג בתאונת עבודה"  דורי בהה בלוח.
הפושע תמיד חוזר למקום הפשע, חשב. לא צער ולא חרטה עלו בו, רק
יאוש ובושה. יאוש מן המקריות המוזרה שניתבה אותו באותו הבוקר
למכונת ההאכלה ושעיצבה את חייו לדרך שונה כל-כך ממה שחשב
שיהיו. בושה על שלא היה לו האומץ והכוח לשאת את אשמתו בראש
מורם, בושה שגרמה לו לברוח רחוק, רחוק מכל זכרון. אבל הבושה
והמקריות עיצבו לו חיים אחרים שהוא אוהב, חיים שלא יוותר עליהם
אפילו במחיר של התקבלות מחדש לשבט. אחרי-הצהריים צעדו לאט בדרך
העפר המובילה מבית-הקברות אל המשק. דורי וירון דישדשו אחרונים.
ירון כרסם זרד יבש ודורי עישן באיטיות.   "אתה זוכר את
הרימונים", אמר ירון, מצביע על קבוצת עצים צפופים, נמוכים,
שעמדו בעירומם בתוך בקעה בוצית. "בטח", אמר דורי. "זה היה
המסתור שלנו". "מסתור קיץ", אמר ירון. "נכון, מסתור קיץ", אמר
דורי. "בחורף זה היה במקלחות הישנות, מאחורי המחסן של
החשמליה". "הרסו", אמר ירון. "לפני חמש שנים, ישרו את כל האזור
ההוא, בנו שם שכונה חדשה" "חבל", אמר דורי.  "למה חבל", אמר
ירון. "סתם מזבלה נהיתה שם, קן חולדות ונחשים". יש לנו עוד
שלושה-עשרה ימים, חשב דורי. בסוף נפשיר. נהיה חיבים לישר את
הערימה הזאת ביננו. דורי הציץ באחיו הצעיר, שעיווה את פניו
מפני סילון העשן. בסך-הכל, חשב דורי. לו היה קשה יותר, אני
הסתלקתי והוא נישאר לשאת במעמסה. וניר היה בן כיתתו, הם נולדו
באותו היום נזכר בכתובת על המצבה, רק עשרה מטר מקבר אביו. הוא
נאנח. ירון המשיך לשתוק והסתכל בו בעגמומיות.                

שבועיים אחרי, לילה לפני שחזר, נזכר דורי שעוד לא הריח תחמיץ
בשל. הוא הלך לאט מאחורי הרפת. במקום שבורות התחמיץ הגדולים
עומדים מדיפים את ניחוחם, שום דבר לא השתנה. השמש החורפית נטתה
מאחורי הצפצפות הגדולות וצבעה את עליהם כסופים בבורדו בוהק.
דורי תקע את ידיו בכיסי מעילו, עצם את עיניו ונשם עמוק, עמוק
את הריח החריף-חמוץ, מפריד את פרודותיו לכל מרכיביהן; תירס
ודורה, כותנה ושעורה, אשכוליות וחציר אספסת וסורגום, ומעל הכל
הריח החם, החמוץ של הפרשותיהם הפרטיות של הפרות.  רק כשנעלמה
השמש והאור נעלם, אחרי ששמע את צווחת האוח מעל לצפצפות, הרגיש
דורי שהוא מוכן, מוכן לשוב לגלות. לגלות שהיא בית בשבילו, בית
חם ואוהב ולא מאשים. הוא כבר לא יחזור להיות חלק מהשבט וכמה
שלא יבין ויצטער, גלגל החיים האדיש לא יחזור לאחור והכל יבלע
בשכחה וגם זאת היא איזו שהיא נחמה.