|
אנשים יורדים למרתף זכרונותיהם
כדי להשיק כוסית עם כאבם.
הם באים ביחידות
מגיפים דלתותיהם
כדי שאיש לא ישמע את בכיים.
בין הבקבוקים המשתבחים עם השנים
שוכבים להם בשקט,
עטויים ברשת עכביש ערירי:
בקבוקי האהבה, המוות, והאכזבה -
אטומים בפקקי שעם שפשו בהם קמטים.
ואין פיתוחי פרחים לתפארת,
רק טעמם של זיכרונות מרירים או מתוקים.
עם השנים אנשים לומדים לסגור בקבוקים
ולקבור אותם עמוק
בתוך השקט של עצמם.
אך גם בקבוקים,
כמו אדוות,
שבים לחוף
כדי לנקום דמם.
הכרתי פעם איש
שנהג לשבור את בקבוקיו
ולדרוך על הזכוכיות
כדי לחוש את דמו הבוער -
כמהה בכאביו.
היו שאמרו שלא היו לא פקקים
והיו שכינו אותו מטורף
ורק אני מדי פעם עוצר
וחש את זכוכיות נפשי
נפגשות בשאריותיו.
(12/3/1996, בין חורף לאביב) |
|
"אדוני, הצלחתי
להחזיר שני
ריבועים נקיים
יחסית... לא,
לא, השאר לא
שמישים. לא
שמישים, נו, אני
אומר לך! מה זאת
אומרת? אם אני
רוצה את הפיקדון
חזרה, אני צריך
לשאת בתשלום על
הטכנאי של
'עלילי' שבא
לבדוק אם הם
ניתנים למיחז...
אולי תגיד לי
אתה מי שמע על
פיקדון בעלות
הנייר עצמו?!"
הנוחיות של אתר
החרמון בתנופה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.