חם לי בחזה,
כמו שריפה ענקית שיכולה להצית יער שלם,

אתמול... נשבר לי הלב.

אני יודעת שזה יכול לקרות,
שמעתי על זה, ראיתי את זה, אני מכירה אנשים
שעברו את זה,
אבל למה כשזה קורה לי זה כל כך קשה?
ולמה כשזה קורה לי כל כך קשה לי לעכל?

אני מדמה את הכאב הזה לרכיבה על אופניים,
רוכבת להנאתי, נהנת מתחושת הרוח בשערי,
מתחושת גופי המתאמץ, מהזיעה הנוטפת אל שפתיי,
ואז,בשיא האושר,מבלי לשים לב,
נופלת.
רגלי הימנית משופשפת כולה ודמעות של כאב מבצבצות אט אט,
ואז, אני חוזרת הביתה ושמה אפטרשייב על הפצע,
ואני יודעת שזה יכאב, אבל אני יודעת שזה כאב טוב, כי אחר כך
זה יעבור והפצע יתאחה ועור חדש יצמח,

ככה גם עם הלב,
שכל כך שורף.

אני שמה אפטרשייב על הלב, ואני יודעת שזה יכאב, אבל אני יודעת
שזה כאב טוב, כי אחר כך זה יעבור.
זה יעבור, והלב יתאחה ועור חדש יצמח,

ואולי תישאר לי צלקת על הרגל,
ובטוח שתישאר לי צלקת בלב,

אבל זה רק יזכיר לי לא לחזור שוב על אותה הטעות,
זה רק יזכיר לי להחזיק חזק ולא ליפול,
אני לא אפול,
אני לא אתן לך,

אני לא אתן לעצמי,
אני לא אפול.