נושאים מבט אל האופק
והוא יפה ומלא ואין בו רבב
יודעים את שבלבנו
את שהיה ואת שעתיד להיות
אתה ואני, ביחד כאחד
כסהר המשלים את עצמו בראש כל חודש
כשהשמש זורחת, ושוב היא יורדת
בימים טרופים ומלאי חורבן
ברגעי שמחה ובשתיקה של אושר
מי האגם נחו ושקטו
והרוח מצאה שלוה בין העצים...
גם ברוחות טורפות וסערה
מצאנו את החופש בין הגלים
וברדת החמה שם רחוק באופק
היד אינה ארוכה מספיק לגעת בה
ישנה דממה באויר וכל אחד נושא את מבטו אל השני
וגם אז, שוררת ההבנה
שאין אפשרות להסבירה במילים
שנדמה שאין כזאת בין אנשים
האם תימשך היא לעד.
האם ישנם אחרים... נוספים
המסתכלים כעת אל האופק הכתום הבוהק
בלי תהייה אנחנו צועדים ביחד אל הלא נודע
אתה יודע את שאני, ואני יודעת את שאתה
ומי ידע אותם אנשים
הצועדים בשקט כצלליות בין השבילים. |
