גם אני רוצה להיות זקנה תל אביבית.
כזאת קטנה ומקומטת עם שיער מוקפד ועיניים קטנות נוצצות.
להיות כזאת שקנתה בגדים כשהייתה באמריקה לפני שנים ו"תראו, זה
עדיין במודה".
ששפתי יהיו משוחות באודם אדום מרוח ובוהק וקצת סומק על לחיי
ואפי.
שאענוד תכשיטי כסף שהורישה לי אמי עם סיכת שנהב על דש הבגד ובו
דיוקן של נערה בפרופיל, שתליון ובו תמונה של אהרון יהיה תלוי
על צווארי תחת מטפחת משי צבעונית ושיער בלונדיני באותה תסרוקת
כפי שהיתה לי כאשר פגשתי אותו לראשונה במועדון הריקודים במרכז
העיר. שאוכל להגיד שהוא חיזר אחריי בכל המרץ אפילו שהורי
התנגדו ושהיה לוקח אותי לסרט בהצגה שניה בקולנוע עדן. שכל
הבנות כרכרו סביבו כי הוא היה הכי חתיך, אבל הוא רצה רק אותי.
שימות לפני עשרים שנה ומאז אין לי גבר אחר שישלים את החסר.
שילדי יגורו באמריקה עם הנכדים ולפעמים הם באים אלי בקיץ ואני
מתפעלת מכמה שבנותי דומות לי בגילן ושבנותן דומות להן בגילן.
שבני עוסקים בדברים חשובים ולפעמים לוקחים אותי לים להסתכל על
הגלים ולדבר על נשותיהם הנוראיות. שאוכל להסתכל בערגה וגעגוע
לים ולהגיד בעיניים דומעות כמה שאבא אהב אותי וכמה שהוא חסר לי
עכשיו.
שיהיו לי חברות שהן ליידי בדיוק כמוני, שאחת מהן אהבה את אהרון
ועד היום נוטרת לי על מותו, ואנחנו יושבות כל בוקר כבר שנים
באותו בית קפה קטן באותו שולחן, שותות את אותו קפה עם מיץ
תפוזים ולפעמים גם מזמינות את העוגיות הקטנות שמנשה אופה.
ואנחנו מדברות על הא ועל דא ועל נכדים ועל החיים ומה יקרה
כשיגמרו, בספניולית או בצרפתית או כל שפה אחרת שלמדנו מאמנו
כשהיינו ילדות.
שאחזור לבית הקטן שלי בז'אן ז'ורס אחרי שעברתי במכולת בפינה
וקניתי הרבה ביצי הפתעה לנכדים שיבואו, ולחם שחור וקשקבל,
שאוריד את השמלה ואשאר בקומבניזון ואפזר את השיער, ואתיישב מול
המראה ואסרק את שיערי ואקווה שיצלצלו בדלת.
שאשב במרפסת בשמלת בית תכולה ורקומה, עם כוס תה וביסקוויטים,
ואביט לרחוב ואראה אותו ריק ואתגעגע לצחוק ילדי מלמטה, ואקום
ואשים את אדית פיאף בפטיפון וזה יזכיר לי את אהרון כי היא היתה
אהבתו הראשונה.
שתכנס בדלת הנכדה הגדולה, ואני אכין לה חביתה כמו שהיא אוהבת
עם מלפפונים חתוכים וכוס שוקו, והיא תצחק ותגיד שאני עושה את
החביתה הכי טעימה ואני אשאל אותה מה עם בחורים והיא תסמיק ותלך
לארון שלי לחפש מציאות.
שיעקב מהמכולת בפינה יחייך אלי באדיבות וימכור לי בהקפה
ולפעמים יתן לי שוקולד במתנה עם קריצה. שיזמין אותי לצאת ויבוא
לאסוף אותי עם ציפורן בכיס מעילו.
שאלבש את השמלה שלא לבשתי מאז שאהרון מת ושיגיד לי שאני הבחורה
הכי חתיכה בכל תל אביב, ונשב בשורה עשירית בהבימה, באותו מקום
שבו ישבתי עם אבי וראינו את חנה רובינא מגלמת את מירלה אפרת.
שיחזיר אותי הביתה וישק על ידי.
שאוכל להתגעגע לימים טובים באמת שבהם תל אביב היתה קטנה,
שביאליק ואלתרמן ופן היו מסתובבים חצי שיכורים ברחובות ובבתי
הקפה, לימים שהיינו רוקדים הורה ופסדובלה, שהיינו שומעים רדיו
בקיוסק וקונים גזוז בחמישה מיל.

שאוכל להיות מה שאמא שלי כבר לא תהיה ומה שסבתא שלי היתה, סביר
להניח. שאהיה זקנה תל אביבית שרואים והלב מתמלא שמחה. כזאת גאה
וזקופה, גברת שעוד תקבור את כולנו ותמיד יש לה בתיק הפלסטיק
טופי או מרמלדה או מסטיק.
שכולם אומרים לה, "שלום גברת..." ושואלים מה שלום ילדיה ומה
שלומה היא. שכשתמות יגידו "היא היתה אשה טובה, עם לב זהב. איך
לא הזדקנה בכלל..."
שיפער בור במרכז תל אביב שאף זקנה חדשה לא תוכל למלא את מקומה
של זו ההולכת.

שיגידו שהייתי גברת ושיתכוונו לזה.