הורדוס שלי,
ארצה להסיר בפניך
כל שבעת הצעיפים
לפני שתחרץ גורלי.

על קרקע קרועה
אניח רגל בוטחת
ואט אט
תחזה נפשך בנפשי.

עטופה, רעולה
כל כולי חידה,
עיני בורקות
מספרת חידת ענותי...
לך.

ואני ילדה קטנה
ילדת מושבה
אוהבת כל רגב אדמה
זורעת צנונית, בצל
ביד קטנה
מנכשת יבלית,
עדין אינה מבינה
שפעלה סיזיפית היא ראשיתה
של מלחמת קיום עם
אמא אדמה.

מתבגרת לאהוב
את אותה אהבה
לא נכונה,
והיום  אני לאת געגוע,
אל זה שמקדמא דנא
שוכן דומה.
וצריבת הגעגוע
מניעה את התחנה הבאה
רוקדת לצלילי אהבת חיי
וכאן
מה רבות תחנותי,
יש מאירי יימי
ויש מרחיבי תסכולי,
מדירי לילותי
או מסעירי נפשי
בעיתות
נכאים ומבוכות
אין זה משנה כיצד
אכנם
שכן מנעדי חיי הנם

ויש צעיף אחד מיחד
המסתיר תשוקה ללב מייסר.
המנבא כחם של ימים,
שעבורם לא נקבע דבר
ללב דואב,
שאינו מסגל לחצות
את ים הגעגועים הלוהב

מסתחררת לקול הלמות פעימותי,
מניעה בחזקה רגלי,
טופפת על כל מנגינות חיי,
קורעת צעיפי
אחד ועוד אחד
וכשולמית נותרת
ערמה מצעיפיי.
ואתה שואלני: "מה בקשתך?"  
עריצה כמוה
את ראשך  אבקש.

ולמרות המבוכה
תיכנע,
הן נשבעת,
"בהסירך מעליך את אחרון הצעיפים את כלי אעניק בשלוה"