הולך בגשם.
בלי מטריה, כנראה במכוון.
אני מבחינה בטיפות גשם קטנות, קרירות, עוטות את פניו בשלווה
הוא נראה רגוע. מחייך.
משדר חמימות מעמוק בפנים, למרות שפיזית בטוח היה קר לו.
הגשם החל להתגבר. נהיה חזק, עוצמתי יותר.
אבל הוא בשלו, מתהלך בנחת. נהנה מהחוויה. כאילו שיזם אותה
בעצמו, מראש.
הטיפות זלגו במורד פניו. הרטיבו את בגדיו ואת שיערו, והדגישו
את עיניו השחורות שבהו בי בתמיהה כאשר הבחין שאני עוקבת אחרי
מעשיו.
הוא חייך אלי בתמימות. לא יכולתי שלא לחייך בחזרה לעיניים
האלו.
הוא קרא לי להצטרף אליו.
בלי מילים.
הגשם גבר מרגע לרגע, רעמים נשמעו לפתע.
תחושה מוזרה הציפה את גופי. היא הצריכה סיכון, תעוזה.
החלטתי להענות לבקשתו בזמן שהגשם רק הלך והתחזק.
לא היה לי קר ולא היו תחושות פיזיות בכלל.
התנתקתי מהסביבה, לא הבחנתי בדבר.
הייתי ממוקדת בגשם. ובו.
כך עמדנו שם. שעות.
בלי מילים.
מלאים בתקווה.
רטובים מהגשם.