ולחשוב שאותי את אהבת.
ולחשוב שרק לי את נתת.
ולחשוב שמלבדי, דבר לך לא היה.
רק לחשוב ולתהות איזו כסילה יכולתי להיות.

כשבאת היססתי, בליבי ידעתי.
שאת דרכי רק אני לעצמי סללתי.
אך אולי בכל זאת, זו כבר לא אותה הגברת?
אולי אחרי כל אשר נעשה,
את בגדי הרשע פשטה, ולבגדי הלבנה עברה?
אולי, אך רק אולי, מהשנאה פרחה האהבה?

נתתי הכל, ליבי כבר לא ידע היכן נחת.
בכל יום לך נשקתי ואת חום גופך האוהב חשתי.
עד לרגע השיא, בו שלפת סכין שבגבך נסתר
והישר ללבי קלעת,מהפעם הראשונה אפילו לא החמצת.

למה תמיד לתהום אני נופלת?
כל פעם עמוק, יותר ויותר אני שוקעת.
מה כבר ביקשתי חיי שלווה ורוגע?
מישהו שאותי יאהב וייתן לי לחוש מעט שובע?
מישהו שיכבד אותי, כפי שאני אותו
מישהו שיחשוב מעט כמוני ולא יהיה חסר דופי.

קצת לא הרבהרק קצת כבוד.
קצת יחס, להראות שאכפת.
קצת, רק קצת.
אך כנראה שגם לזה אינני ראויה.
כי תמיד באהבה אינני שבויה.

לחשוב, רק לחשוב... ולדעוך...