הזקנות החיפאיות שונות מהזקנות התל אביביות. הן נושאות בתוכן
גרעין של זוהר. הן זוהרות, כולן, ודומות לזקנות של לפני 20
שנה, יש להן הריח של הזקנות של לפני 20 שנה והזוהר של לפני 20
שנה. השיער שלהן קצר ומנופח ומסורק לאחור, בלונדיני או חום
בהיר. מטפחת דמוית משי לצווארן ונעליים קטנות שמתאימות בדיוק
לרגליהן הקטנות ולחצאית הקטנה שרכשו איתן לפני 30 שנה לפחות
בסן רמו. כולן היו בסן רמו, כמובן, והסתובבו בביקיני שחבק
בדיוק את החזה הבינוני שלהן ואת התחת הקטן שלהן והגיע עד מתחת
לפופיק. היה להן פפיון או סרט קשור בין השדיים ולראשן מטפחת
מנוקדת ומשקפי שמש כהים וגדולים. עד היום משקפי השמש האלה
אצלן, האמת, ולא רווח להן שחזרו לאפנה ולא גנזו אותם כשיצאו
מהאפנה, אלא תמיד חבשו אותם וטענו שמאז הביקור ההוא לסן רמו לא
מצאו משקפי שמש כאלה טובים.
הן סבתות טובות שגרות באותה דירה שבה גרו מאז שעברו לחיפה או
מאז הנישואים או מאז, או שבדירה קטנה יותר כי "מי צריך יותר
מאז שגדעון לא איתנו?" לפעמים גדעון מת והן נוצרות אותו בלבן
למרות שמצאו גבר חדש, ג'נטלמן וחברמן בשיעור לריקודים סלונים
במרכז לגיל הזהב. לפעמים גדעון בחיים והוא הולך איתן לריקודים
סלונים או לסרט במרכז פנורמה.
הן נורא אוהבות את מרכז פנורמה, אלה שעם גדעון ואלה שבלי. זה
מזכיר להן את התייר האיטלקי שבא לביקור באניה לחיפה ועינו צדה
אותן יושבות בלובי המלון. אז, הוא קנה להן משקה והן נפחו את
השער שלהן בצנעה ומצמצו בשפתיהן ועפעפו בעפעפיהן והתנצלו שאינן
יכולות להשאר. חלקן ספרו לו על גדעון, חלקן לא, אבל כולן חזרו
לפנורמה גם שנים אחר כך בתקווה שהוא יחזור והן יספרו לו ששינו
את דעתן.
אבל הן באות גם בגלל שזה מזכיר להן את אמא. הן דומות לה היום
שתי טיפות מים וכמוה גם הן יושבות עם חברות על כוס קפה ומדברות
קצת. לפעמים בוהות קדימה ונזכרות, לפעמים עם הנכדים ולפעמים
אוכלות טוסט. בסוף הן משלמות מארנק קטן עם תא אחד שנפתח ונסגר
בקליק ובו דחוסים שטרות ומטבעות וטופי (או מטבע שוקולד ולפעמים
הן משלמות במטבע השוקולד והנכד צוחק ואומר, "סבתא! התבלבלת!"
והן צוחקות ונותנות לו את המטבע).
הבנות שלהן הן נשים מצליחות ואמהות ליברליות שמתלבשות בספורט
אלגנט ובבית יש להן כל החידושים האפשריים במטבח ובסלון, ולנכדה
יש פירסינג או קעקוע וחבר. היא מאוד מאושרת. לפעמים הבנות
יוצאות עם הזקנות לקפה, לפעמים למיץ תפוזים, לפעמים הן
עצבניות, לפעמים מתפנקות, אבל תמיד יחזירו את אמא הביתה כדי
שתוכל לנוח למרות שבעיניים של הזקנות כתוב "אני לא עייפה,
תישארי איתי עוד", אבל הן אף פעם לא נשארות. ובסוף הן לבד.
הן לא ימותו ולא יזדקנו עוד ולא ישתנו. טוב הלב שלהן לא יקטן
ולא יגבר עם השנים, רק בדידותן.