למה הכל צריך להאמר על פי ההלך המקובע ואני לא יכולה פשוט
לקפוץ עליך בדיוק מחר ולחבק אותך כפי יכולתי, כשכל מה שנכתב
בשורות אלו יוצר סדקים בעיניי הקרמל שלך ואתה שוב נמתח עד לכדי
חיוך בבוקסר הצהוב הזה והסנטר המבויש שהולך ומדבר ומסביר,
ממצמץ ומתנשף, מסתובב במעגלים ומגמגם כשאני צוחקת נוכח לחייך
הסמוקות ועוטפת במלוא הווייתי, מעבירה אצבעות בשיערך בהפוגה
זמנית. אתה לא מבין שום דבר ברגשות.

אבל כמה חזק שאעצום את עיניי אתה לא באמת תהיה שם, והימים
מטפטפים אל תוכי כשהדבר היחידי ששיך לי אצלך הוא החוט שקשור
ביני לבינך וכשאתה כמעט מחייך אני נהדפת בלי להרגיש לעברך וכל
כך רוצה שתעזוב את הכל, שתרפה את הכתפיים ותיתן לי לצייר את
השם שלך על היד.
ויש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך.
אני לא יכולה עם האילמות הזו, אני צריכה אותך.
את מלוא הבדידות שבמגע שלך, את הנשיקות הזרות שלך כשעל כפות
ידיי מצוירות מזוודות של ארצות הברית ואני נחנקת מההתרגשות
הצרודה הזאת, מביטה למעלה, צופה במזג האוויר הנכבש בנשימותיך
הקצובות, הולך, מחייך וסוגר את הדלת.