דצמבר 2005, תמונת מצב

דצמבר 2005 עכשיו, וסבתא שלי גוססת
בעליבות בצקתית.
אני חומלת עליה כמו שאני
חומלת על ילד אפריקאי מצורע,
בריחוק שמערב דחיה והקלה.
שבועיים אחרי יום ההולדת התשעשרה שלי,
סבתא שלי גוססת ואני
שוכבת עם גבר בן 32, מקריח, שחוק, מפוחד.
אנחנו
מחליפים מילות חיבה שבדיעבד מרגישות לי
ריקות מתוכן. הוא
נובע אלי ואני סוכרת עצמי למולו.
אין בי טיפת אהבה אליו, רק
סלט של רחמים ובוז, ואני
נשארת כי
בקרב הגדול של הגועל שלי מעצמי מול
הסלידה שלי ממנו
אני מבינה ש, כך או כך, אני היא
זו שמפסידה.
דצמבר 2005, אחי הגדול משאיר רשימה
ליד המחשב
'חכם מצחיק רומנטי רגיש מיוחד טוב לב רומנטי גברי
גבוה יפה צדיק עמוק משכיל בעל מידות אידיאליסט כיפי
עדין עמוק'
אחי המסוכסך, הפצוע, פגוע הראש
הוזה, שוגה, מטיף, ניצת בזעם
המציאות צורחת את האבסורד במקומי.
אני בוכה עליו מבפנים בתסכול גואה
ואין אונים.

דצמבר 2005, סבתא שלי גוססת
דוד שלי יושב במטבח
מבולבל, אבוד, מבועת מהיתמות
שרובצת בחדר כמו קוקר-ספנייל עצום
אני קצרת רוח כלפיו, כלפי הלהג
הבלתי פוסק שמחטט לי בקישקעס
במבטא אמריקאי-יידי מרגיז.
שתי דקות אחר כך אני מתחרטת על זה.
אני רוצה לשים את היד על כתפו ולהגיד לו
שאני אוהבת אותו, שזה
בסדר לפחד
אבל כבר מאוחר מדי.
אני עוזבת את החדר
בלי להרגיש כלום

שעתיים אחרי שסבתא שלי מתה
האנשים ששכבו איתה באותו חדר בבית החולים
כבר החלו להפגין סימנים של מורת רוח. לא
מהנפטרת, חלילה, אלא
מהמולת המשפחה. אני
חייבת להסכים איתם. המשפחה של סבתא שלי
די מעיקה, והשעה כבר היתה מאוחרת
ואנשים חולים, ומוות קרוב כל כך -

אני לא מאשימה אותם. או
את האחות
שבאה לנקות, סגרה את הדלת
וחנטה את סבתא שלי בשק
ואחרי זה כבר לא יכולתי לראות
את הפנים שלה (רגע, לאן, וכלכך מהר,
אולי תתני לי רק ל-לא הספקתי כלום).
לא מאשימה.

אחר כך הסיעו את סבתא שלי
לעולם הבא או
שלוש קומות למטה, תלוי איך מסתכלים
ואח אחד בא
והחליף את המצעים.
מחר ישכב במיטה הזו מישהו
שלא ידע מכלום.
אותו
בטח אי אפשר להאשים.

סבתא שלי גססה, לאט אבל בטוח,
במשך שלושה שבועות או
שלוש שנים,
תלוי את מי שואלים.
לפעמים בזעם, לפעמים בהשלמה
תמיד בכאב ובחוסר אונים.
היא התנפחה והתכווצה ו
מוסרות הסבל ועול הימים
דחקו לחלוטין
תחומי עניין לא קיומיים.
גם כאן, אין אשמים.

גם את עצמי
אני לא מאשימה.
העליבות שבקמילה, השיטיון
מעורר החמלה
האדישותהצלילותהערפול
או במילים אחרות - החידלון
אני לא יודעת איך מתמודדים.

את הכל ניתן לתאר במילים,
הלפני, האחרי
השכנים, אלוהים
שלוות הפנים האפורים
חברא קדישא,
הקרבה לחדר המתים
רק
את הרגע המדויק
שבו סבתא שלי מתה
(השמונה-עשר בדצמבר, שבע ועשרים
ידעתי, הרגשתי, רגע לפני היה בי משהו ש,
עלה וירד כמו אזעקה או צפירת זכרון,
מקונן בקול גבוה שהתפשט לי בחלל הבטן כמו בתיבת תהודה,

(
את הרגע הזה אני
לא רוצה לחלל במילים.