אני שונאת את עצמי.
כן, עוד אחד מהשירים האלה,
של בני הטיפש-עשרה המתוסבכים האלה.
מה אנחנו יודעים על החיים?
כלום! ובכל זאת,
כל מי שזוכר את עצמו בתקופה,
או שנמצא בתקופה,
יודע כמה אנחנו לוקחים את עצמנו,
וגם את אלה סביבנו,
ברצינות.
אני שונאת את עצמי.
כל חלק קטן שבי עבר ביקורת.
ביקורת עצמית,
אך גם לא מעט מבחוץ.
הייתה לי עזרה פה,
זה לא סתם דמיון כל הדברים האלה,
כל הדברים השנואים.
הם שם,
הם אמיתיים,
ואין לי דרך לשנות אותם.
"תקבלי את עצמך כמו שאת"
הם אומרים.
"רק ככה תהיי שמחה"
הם אומרים.
באמת? למה נראה לכם?
למה אני אהיה שמחה אז?
מה יהיה טוב בזה?
אני אהיה שמחה כשאני אתעורר בבוקר,
ואחשוב על עצמי,
את כל מה שאני חושבת, ושונאת,
ואז אני אחשוב,
טוב, לא נורא,
אני מקבלת את זה.
אז זה בסדר ככה, לא?
לא!
אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את עצמי על זה
שאני שונאת את עצמי.
זה הגיוני?
חיים עצובים,
אומללים,
למרות שלא מגיע לי להגיד את זה.
אני לא ילדה רעבה באפריקה או ויאטנם.
אני לא חולה במחלה סופנית.
יש לי בגדים, אוכל, מים, חברים.
אז למה אני כל כך אומללה?
למה אני שונאת את עצמי,
ואת החיים שלי?
מי שימצא לי תשובה לזה,
ודיר בלק אם יגיד לי: "הורמונים", "גיל ההתבגרות",
או: "את בטח לפני מחזור",
יהיה גאון.
למה באמת אני לא מוצאת תכונות טובות?
אפילו לא אחת, אחת יחידה.
גם זה יכול להיות נחמד.
לראות תכונה אחת טובה בכל החרא
שהוא האשיות שלי.
אני שונאת את עצמי.