אוי.
נישקת אותי.
זה לא לעניין כלל וכלל בחורצ'יק.
הפסק.
אני מבקשת.
זה כל כך טוב... אל תפסיק.

כן... ככה... עטוף אותי ברכות החזקה הזו, בתשוקה המאיימת לקרוע
את איבריי, לשמן אותם בזיעתך.
אני רוצה שתיגע בי עם האצבעות הארוכות, הקשות, האדומות.
תכניס אלי את כל האהבה שלך
ואז תזיין אותי עד שליבי יתפוצץ
מקנאה לעינייך
בלבד

אני רוצה את הסירחון שלך עליי,
את הצחנה המתוקה
ואת הבל פיך המלוכלך לאלתר.

תסתכל ותגיד - תני לי עוד.
תסתכל ותגיד - אתן.
תסתכל עם עיניים פקוחות לרווחה כי אתה מפחד שיילקחו
ולא תזכה יותר לראות בי.
תגמור בין שדי מילותיך.
צרח שכולם ישמעו את סיפוקך שאני מספקת
ללא עצירה.
רק על תעצור.

העולם יתבונן ויניד ראשו לשלילה ויאמר-
ככה לא עושים.

נטיל פצצות
נכבוש נקודות מפה
נרקוד כי אסור
נפצע מחדש
נרקום גידים כאדם ונמליט אהבה.
עינייך יקפיאו מבטן בעורי וינסו לשנות צבעו, ללא הצלחה -


זו אני עכשיו, דון קישוט.
הזיהית?
שירה.

שמי מכאיב?
באמת לא ידעת?
לא חשבת שכך תגלה?

המסיכה בידי ואני מעריכה עבודתי בה. ארוכה.
הצלחתי בפשע המוערך ביותר -
גנבתי אהבה, ללא רחמים.
ניצלתי, ביזיתי, לקחתי, עיצבתי.
הכל לשביעות רצוני.

וכעת, אתה יודע איך נראים פני, ואתה מזועזע.
ואני צוחקת את צחוקי האחרון, מחדירה לבטני חרב,
צורחת מסובבת,

וגומרת.