אהבתי את הטעם של הכוס שלה.
אהבתי לאכול אותו, ללקק אותו, למצוץ אותו, לשתות אותו...
אהבתי את הרעידות שלה, הגניחות שלה, הפעמים בהם משכה בחוזקה את
ראשי והצמידה לכוס הרטוב שלה, סוגרת עלי את ירכיה בחוזקה,
צורחת, נאנחת, גונחת...
את הפעמים בהם ישבה בהחלטיות על ראשי, ירך בצד אוזן, ואנסה לי
את הפנים, השתפשפה בהן, הרטיבה אותן, אוננה עליהן...

עם הזמן למדתי איך לגרום לה לא סתם להרטיב, אלא להשפיך ממש.
בפעם הראשונה חשבנו שזה שתן, אבל לאחר שטעמתי את השפריץ שיצא
לה משם כשגמרה, הבנתי שזו שפיכה נשית, בדיוק כמו שכתוב בספרים
ובאינטרנט.

ככל שלמדתי להכיר טוב יותר את הגוף שלה ואת הנקודות שלה ואיך
להשתמש בכפתור הקסמים שלה, כך היא גמרה בעוצמה חזקה יותר
והשפריצה יותר מיצכוס. היא לא אהבה שאני קורא לזה מיצכוס. זה
נשמע לה יותר מידי בוטה ופרובקטיבי. אז קראתי לזה מיץ
דגדגנים.

בהתחלה היה מדובר בטפטוף,
ואז קילוחים עדינים,
ולבסוף שפריצים שלא היו מביישים את השפריצים שלי.

ניסינו לשים מגבת מתחת לאגן שלה כשירדתי לה כדי לספוג את
הרטיבות, אבל זה לא עזר. גם לא שתיים מקופלות אחת על גבי
השניה.
עם הזמן, פשוט הבאתי ספל, ואז בקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, ושם
לה בפתח הכוס ולפעמים דוחף פנימה. ככה זה היה מגרה אותה יותר
וגם אוסף את הכל ואז הייתי צריך רק ללקק את שפתי הבקבוק ולנקות
היטב את הכוס שלה.

כל כך אהבתי את מיץ הדגדגנים שלה, שאחרי שהייתי ממלא מלוא
הבקבוק, הייתי שותה בהחבא, כשלא היתה רואה, כי בפעם הראשונה
ששתיתי לידה היא היתה נבוכה ואמרה שאני מופרע ודרשה שאוריד את
זה באסלה, או לפחות אשקה עם זה את העציצים.

עם הזמן, הייתי מממלא בקבוקים שלמים ושומר במקרר בהחבא כדי שלא
תשתה את זה בטעות, ותבין. כשהיתה הולכת, הייתי מסניף את ארומת
הבקבוקים ואז שותה בלגימות קטנות ונזכר בה. כשהיתה איתי,
העדפתי לשתות מהברז המקורי, ממעיין הטבע.  

ויום אחד נפרדנו וממש כמו בשיר לאמא שלמדתי כשהייתי ביסודי,
שהילד ביקש מאמא להקפיא נשיקות כדי שבכל פעם שלא תהיה, הוא
יוכל לקחת אחת ולשים איפה שכואב או בלב כשעצוב, ככה היה לי את
בקבוק מיץ הדגדגנים שלה.

הייתי נרקומן של מיץ הדגדגנים שלה, מכור למיצכוס שלה. לא ברור
לי איך יש גברים שסולדים מזה. זה הטעם הנפלא בעולם. אני אוהב
לרדת לנשים ואין כמעט אישה שלא אהבתי לרדת לה, אבל לה היה טעם
מיוחד. טעם של דבש מלכות. היא אמרה שאני כל כך אוהב את זה בגלל
הפרומונים שהיא משחררת.
אני עדיין תוהה מה באמת הופך את התרכובת הזו למיוחדת כל כך.

ואחרי שהלכה ולקחה איתה את מברשת השיניים, התחתונים, התחבושות
ההיגייניות ונקניקיות הסויה המגעילות שלה, הלכתי למקרר וסקרתי
את הבקבוקים: קולה, מיץ תפוזים, מיץ דגדגנים, בירה, מים
מינרלים וסיידר תפוחים.

יש לי חזון, למלא בקבוקים של השמפניה הזאת ולמכור כך שבכל בית
בישראל, שלכל זכר בודד וחרמן או אישה שאוהבת ללחך שיחים, יהיה
בקבוק מיץ דגדגנים.
אבל החלטתי שבינתיים אני אשמור רק לעצמי את הנקטר הזה, כי אם
יהיה אותו לכולם, כבר לא יהיה לו את הקסם הזה.

הקסם של אישה מיוחדת שאתה חולב אותה ברגעים מיוחדים והיא נותנת
לך מעצמה כמה שהיא רק יכולה ורק בשבילך.
הקסם של מיץ הדגדגנים...