אמרתי לה באיזשהו שלב בשיחה שאנחנו חייבות להיפגש עוד בסוף
השבוע הזה אחרת זה יגמר, אחרת זה לא יתממש.
היא צחקה. ניכר בקולה שהסמיקה מעט.
מיד העבירה נושא, אבל אני המשכתי בשלי עד שהבטיחה.
בשבת קיבלה פחד, אמרה לי, אולי נוותר, אולי בפעם אחרת, הרי
אנחנו ממילא לא בעניין הזה.
לא וויתרתי, ידעתי שאני חייבת בשבילי, בשבילה, בשביל שתינו.
שתקתי, לבסוף אמרתי אני באה, תני כתובת.
הגעתי. הדלת נפתחה באמצעות זמזמים ואני מצאתי את עצמי נכנסת,
מתישבת בסלון ומסתכלת מסביבי, מנסה להבין איך הגעתי לכאן ומה
אני עושה כאן. האם זה באמת מה שאני רוצה?
היא ירדה לפני שהספקתי לענות לעצמי, בטיפוף קל על עקבים גבוהים
לבושה בבד צבעוני בלבד שכרוך סביב מותניה.
נשתה משהו?
הנהנתי. בתוך ליבי אמרתי כן בבקשה, דיאט קולה עם קרח אבל מה
ששמעתי את עצמי אומרת היה, יין אדום יש?
ישבנו בגינה, שני כיסאות נוח ושולחן ביניהם אבל השולחן לא עצר
את המחשבות וגם לא את החיבור המיידי שנוצר.
היין כבר עשה את שלו.
נשכבנו על המיטה, אני בבגדים והיא בבד שכרוך על גופה.
הפנתה לי את הגב, לימים אדע שכך היא אוהבת. שלחתי יד ללטף
והחזרתי מיד. לא ידעתי איך תקבל את מגע ידי על עורה. ואיך זה
בכלל ירגיש לי.
לבסוף אזרתי אומץ, המגע היה חדש ולא מוכר, עורה עדין ורך ועם
זאת כל כך מוזר.
ביקשתי שתסתובב, נישקתי. ותוך כדי המשכתי ללטף, לחפש מגע מוכר,
שיזכיר לי נשכחות, אבל לא היה שם כזה.
הכל היה חדש, וכל כך נכון וטוב עד שלא יכולתי להאמין.
קצב נשימותינו עלה. ידענו לקראת מה אנחנו הולכות, אף על פי שלא
דיברנו על זה.
ההתרגשות היתה עצומה, וכמוה הסוף- בלתי נמנע ועם זאת שונה. לא
אותה נפילת מתח, לא שני גופים מיוזעים שמנסים להאט את
נשימותיהם. פשוט הרגשת מלאות, שלמות בלתי נגמרת.
היא נשקה לי ולחשה - השגת אותי, אה?

לא, עד היום לא הצלחתי להשיג אותך.