בבוקר של סתיו בתל אביב, כשאחי הגדול שוקי היה בן שלושה
חודשים, אימא שלי התעוררה משינת הלילה שלה, ואמרה בוודאות חסרת
רגש, כאילו קראה זה עתה בעיתון: "אבא שלי מת בפולין". שני
בקרים ושני ערבים לאחר מכן, אחי הגדול שוקי, לא הפסיק לצרוח.
אימא לקחה את שוקי לרופא שאמר ששוקי רעב, כי החלב בשדיים של
אימא החמיץ.אימא לא הרגישה שהחלב שלה החמיץ. היא היניקה את
שוקי כרגיל חמש פעמים ביום. השדיים שלה היו נפוחות כאילו שיש
בהן הרבה חלב. אבל שוקי נשאר רעב, בגלל שהאימא שלו התעוררה
מהשינה וידעה, שהסבא שלו מת בפולין.
אני שואלת את עצמי היום, איך אימא שלי חיה במשך שלושה שבועות,
עם הידיעה בגוף שהאבא שלה מת, עד שווידאה את הידיעה שעברה אליה
כמו יונת דואר מסתורית, דרך הקרפטים והאפנינים, והרי הטורוס,
והים התיכון, ונחתה ישר ברחוב טיומקין שלוש עשרה בתל אביב,
בחדר השינה של אימא שלי, שישנה לצידו של יוסף, האבא של שוקי,
שלא היה האבא שלי. אימא סיפרה לי את הסיפור הזה כמה פעמים במשך
החיים שלי, וכל פעם שסיפרה אותו, הייתי מתמלאת פליאה כאילו
שמעתי אותו בפעם הראשונה, כיוון שכל פעם ששמעתי אותו, הוא נשמע
לי חדש. אני חושבת, אני לא בטוחה, כי בדברים כאלו אף פעם אי
אפשר להיות בטוחים, אבל אני חושבת שלאחר כל פעם, ששמעתי אותו,
מחקתי אותו מהזיכרון, כמו שמוחקים הקלטה על משיבון אוטומטי.
כנראה, שבתור ילדה היה לי קשה להתמודד עם אימא, שיכולה לפעמים,
ללבוש גם דמות של מכשפה. מספיק פחדתי מהאימא של סינדרלה שיכלה
גם להיהפך למכשפה, וגם ולתת לבת שלה תפוח מורעל. אימא שלי
השקתה אותי מספר פעמים בחיים בחלב חמוץ, והיה לי קשה להתמודד
עם הקסם של ברז החלב שנסגר לה מהשדיים, בגלל ברז החיים  שנסגר
לאבא שלה בביאליסטוק שבפולין, כשהיא ישנה בתל אביב.
מעולם לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד. אולי, בגלל שחשבתי
שאימא מבלפת, והיא מספרת לי אותו כי היא לא יודעת איך להתגבר
על רגש האשמה שעזבה את אבא שלה בפולין ונסעה לירח דבש
לפלסטינה. אולי היא חשבה שליבו נשבר בגלל שהיא עזבה אותו לבנות
חיים עם יוסף בפלסטינה? אביה, היה בעלה השני של אימא שלה. לפי
דברי אימא, ובעלה השלישי של אימא שלה לפי דברי חנה'לה,
האחיינית היחידה שנשארה באוסטרליה לאחר המלחמה. לאימא שלה היו
עוד שלושה ילדים כשהיא התחתנה עם זלמן, שהיה כבר בן חמישים
וללא ילדים. אימא שלי הייתה בתו היחידה, ואולי, היא חשבה שהיא
הרגה אותו כשהיא התעברה עוד באוניה המפליגה למזרח, ואז הרוח
שלו עברה את כל הדרך בסערה, והחמיצה לה את החלב בשדיים? ואולי,
היא ניסתה להרוג את בנה, את יחידה, אשר אהבה ככפרה על רצח אב,
על ידי הרעבה באמצעות שדיים נפוחות? אני מתחילה להבין למה
שכחתי כל פעם את הסיפור. הרעבה בתוך שפע היא תופעה שאיני
מסוגלת להתמודד עימה בכל גיל, כי עם אשליה אי אפשר להתמודד.
אפשר להתמכר לה או להתעורר ממנה. ואני עם האשליה של אימא
הסתממתי והתפכחתי, כמו גלים בים, במשך כל החיים. עכשיו אני
יודעת שהאשליה הזאת היא המציאות, וגם כשאימא מתה, אני ממשיכה
ליצור לי את המציאות באשליה. כי אני, בעצם, צרכן סמים מוסווה.
קשה לי לעבור את החיים בלי הקסם הזול של האשליה,  גם אם הוא
לפעמים ברמה של קוסם חובב, ששולף יונים משרוול רוטט. ואני כל
כך רוצה להאמין שהוא יצר אותן מהתוהו.
איך אימא שלי הרגישה כשהיא קמה מהשינה ואמרה בוודאות מוחלטת:
"אבא שלי מת"? איך היא הרגישה כשהוודאות על אבא שמת במרחק אלפי
מילין טיילה בגוף כמו מחט עשויה מפחד קפוא? האם היא לא חשבה
שהיא מאבדת את השפיות שלה? האם יוסף לא חשב שאשתו מאבדת את
השפיות שלה? איך חיו בתקופת השואה בלי פקסים ובלי טלפונים? איך
עברו את השואה ללא יכולת  פאקס? איך עכשיו, עשרה שבועות אחרי
שאימא מתה אני מתקשרת איתה בלי הטלפון היומי, שבהתחלה היה,
לפעמים, מעצבן בטמטום היומיומי שלו, ובשנים האחרונות הפך מרגיע
בשבלוניות שלו.
"הלו אימא'לה, מה שלומך"?
"נהדר מתוקה שלי, מתי את באה לבקר"?
"אולי מחר".
"אולי תבואי היום"?
"בסדר".
"מתי היום"?
"עוד שעה".
"יופי, אני כבר מחכה לך, בואי מהר", היא הייתה אומרת ומניחה את
השפופרת, ואני ידעתי שבאותו הרגע ממש, כשהיא מניחה את השפופרת,
הידיעה נמחקת לה מהמוח, ומשחררת אותי מההתחייבות שלי כלפיה. כל
פעם נדהמתי מחדש, איך אישה שידעה בבוקר של סתיו בתל אביב שאבא
שלה מת בלילה בראשיתו של חורף בביאליסטוק, לא ידעה שאני משקרת
במרחק של חצי קילומטר ממנה. איך היא לא ידעה שאני לא אבוא, לא
היום ולא מחר לבקר אותה, כי אין תכלה לביקורים שלי, שלא יוצרים
אפילו חריצי גבינה בחלב החמוץ של הזיכרון שלה.
בהתחלה, כשתהליך ההחמצה במוח שלה התחיל, לא שמתי לב שהוא צורח.
היה כל כך הרבה שפע בשדיים של אימא, שהגירו חוכמה ושמחת חיים
בסיסית, שחיפו על ההרעבה של המוח. מחנה הריכוז של התאים במוח,
לא התחיל לשלוח פקסים לעזרה, ופשוט הוא דעך ומת מרעב של הזנה
בחלב חמוץ. וגם אני מתתי, קצת, איתו. כל יום חיכיתי לקוסם
שיבוא וישחרר את אימא שלי מהקולוניאליזם של הטמטום, שכבש את
המוח שלה, ואת היופי שלה, והותיר אחריו אדמה חרוכה של ניוול.
אני חושבת שגם אימא שלי חיכתה לו. מדי יום ביומו היא הייתה
עומדת בחלון דירתה, משקיפה לרחוב, וסופרת את המכוניות שעוברות
בכביש הסואן שמתחת לדירתה. כשהייתה מתבלבלת, בערך בספירה השלשה
עשר או הארבעה עשר, היא הייתה מתחילה לספור מחדש. לפעמים הייתה
סופרת רק מכוניות לבנות או אדומות. כשהייתה מתעייפת מהספירה,
או מהעמידה הממושכת ליד החלון, הייתה מתחילה לקרוא לאנשים
לעלות אליה. "הלו הלו", היא הייתה צועקת אליהם מהחלון. "הלו
הלו, בואו תעלו". אני מתארת לעצמי שמי ששמע אותה, הניד ראשו
בצער, והמשיך בדרכו. אבל לא הקוסם. הוא לא המשיך בדרכו. הוא
הביט למעלה וראה בחלון הקומה השנייה את אימא שלי מחייכת אליו,
כמו שהנסיכה באגדות חייכה לנסיך באגדות מחלון הארמון. הוא עלה
למעלה וצלצל בדלת. אימא פתחה לו את הדלת. אני לא יודעת איך הוא
נראה, אבל, בוודאי, הוא היה יפה תואר, כי כל הקוסמים הם יפי
תואר, וגם הקוסמות. גם אימא שלי הייתה יפת תואר כשהיא הייתה
קוסמת.
"תיכנס", אמרה לו אימא בשמחה, כי היא תמיד שמחה כשבאו לבקר
אותה, ובייחוד שבפתח עמד גבר יפה תואר כל כך כמו הקוסם.
"את מכירה אותי?" שאל הקוסם, מביט בה בעיניו הרכות ומושיט ידו
אליה.
"לא," אמרה לו אימא שלי בביישנות, "אבל איני מכירה עכשיו אף
אחד, הראש שלי כבר לא מה שהיה פעם. מי אתה?"
"אני קוסם."
"קוסם?" שאלה אימא  בשמחה. "איזה קסמים אתה עושה?"
"אני עושה קסמים בקלפים, אני עושה קסמים עם שפנים ויונים, ואני
עושה קסמים עם סינדרלה".
"מה זה קסמים עם סינדרלה?" שאלה אימא המתוקה בסקרנות.
"זהו קסם סודי שהועבר אלי מאבא שלי, והוא הופך נשים לנערות
צעירות ויפיפיות שיכולות לצאת לנשף, ולפגוש את הנסיך שלהן."
"רגע, רגע", אמרה לו אימא שלי, "גם אבא שלך היה קוסם"?
"כן, גם סבא שלי, וגם סבא של סבא שלי. כולם היו קוסמים במשפחה
שלי".
"אח", נאנחה אימא. "אבא שלי היה רב, גם סבא שלי היה רב, וגם
סבא של סבא שלי היה רב. ככה זה בחיים, יש משפחות של רבנים ויש
משפחות של קוסמים. מי המציא את הקסם של סינדרלה"?
"את הקסם הזה אני המצאתי", אמר הקוסם בגאווה. "בתקופה של האבא
והסבא שלי נערות צעירות לא הלכו לנשף עם נסיכים. רק עכשיו נשים
רוצות לפגוש נסיכים, ולכן המצאתי את הקסם. את רוצה לפגוש
נסיך"? שאל אותה הקוסם ברכות.
"לא", אמרה אימא בפסקנות. "לי כבר היה נסיך, הכרתי אותו בנשף
חנוכה במלון פארקהוטל, ומאז היינו ביחד עד שהוא עזב אותי לגן
עדן.
"אבל אני יכול לעשות קסם, ולהפוך אותך לאישה שהיית כשפגשת את
הנסיך שלך בנשף חנוכה במלון פארקהוטל. אני יכול גם לעשות קסם,
ולהביא את הנסיך שלך לנשף במלון פארקהוטל. את רוצה שאני אעשה
את הקסמים האלה"?
"כן", ענתה אימא, עיניה בורקות. "אתה יכול להביא את אהובי
לנשף"?
"כן", אמר הקוסם בחביבות. אני יכול לעשות קסם משפחתי בדוק,
ולהפגיש את שניכם בנשף, כמו שנפגשתם לפני חמישים שנה".
"איך ידעת שזה קרה לפני חמישים שנה"? שאלה אימא בפליאה, כי גם
היא, בעצם, כבר לא זכרה בדיוק מתי זה קרה, והמספר חמישים נראה
לה סימפטי מאד.
"אני קוסם", הוא השיב לה בחיוך הקסמים שלו, שהמיס לבבות כה
רבים של נשים שרצו להיהפך לנסיכות. "אני יודע הכול. בואי. את
רוצה להתחיל את הקסם של סינדרלה"?
"כן", השיבה אימא בשמחה, עיניה בורקות. "מה אני צריכה לעשות"?
"את צריכה לפשוט את שתי ידייך קדימה. כן, ככה. אבל מה אני
רואה, יש לך טבעות על הידיים. את חייבת להוריד אותן, הן
מפריעות לקסם".
אימא הורידה בשקט את טבעת היהלום ואת טבעת האמרלד, ואת טבעת
הפנינה, ושמה אותן בכיס החלוק שלבשה.
"לא, לא", אמר הקוסם בנחישות. בכיס שלך הטבעות יכולות להפריע
לשדה המגנטי של הקסם. תני לי, ואני אשמור אותן בכיס שלי.
כשהקסם יסתיים, ואת תהפכי לנסיכה היוצאת לפגוש את הנסיך שלה,
אחזיר לך אותן, כדי שתהיי יפה יותר."
אימא נתנה לקוסם את הטבעות, והביטה בו בציפייה. הקוסם אחז בשתי
ידיה היבשות כמו עץ במקום נגוע בצורת, והחל ללטף אותן
בעדינות.
"את יפה", אמר בקול רך. "את כל כך יפה".
"הייתי פעם יפה", השיבה לו בביישנות, והביטה בעיניו. ואז אמרה
בביטחון: "הייתי פעם יפה מאד".
"גם עכשיו את יפה מאד", אמר לה הקוסם, מביט עמוק בעיניה. "אני
לא נסיך, אני רק קוסם, אבל גם אני רואה את היופי שלך. אני רואה
את החוכמה שלך. אני רואה את הסליחה שלך. אני רואה את התקווה
שלך. אני רואה את הכמיהה שלך. את אם כל חי. את האישה שיודעת
הכול, שידעה הכול, ועכשיו האלוהים מעניש אותה, אולי, על חטא של
יוהרה. אסור לדעת יותר ממה שאלוהים ציווה אותנו. אסור לאכול
מפרי עץ הדעת, ואת אכלת. את ידעת דברים שאלוהים יודע, וגם
לקוסמת יפה אסור לדעת. על זה מגיע עונש. על זה מגיע גירוש.
אימא הקשיבה לו מוקסמת. איני יודעת אם היא הבינה מה שאמר, אבל
היא הרגישה שהוא צודק. אלוהים מעניש אותה עכשיו, על שנתנה
לחלקים ממנה לרחף במחוזות שגם לקוסמת יפה אסור להיות בהם.
ההרעבה במוח נגסה ביכולת שלה לגעת בנסתר, ואולי אלוהים פחד
שהיא תפגוש בחייה את המלאך מגן העדן, כמו שהיא פגשה את המוות
בביאליסטוק?
הקוסם הביט באימא ברכות. הוא היה צריך להתאמץ כדי להביט עמוק
בעיניה, כיוון שהעפעפיים היבשות שלה כיסו חלק מהעין, אבל קוסם
מצליח גם במשימות קשות. הוא הביט עמוק בעיניה, ואימא הביטה
עמוק בעיניו. היה קסם ברכות של הרגע. היה רוך באוויר. אימא
חייכה אליו בביישנות, כאילו הוא היה הנסיך. הקוסם חייך אליה
ואמר בשקט כממתיק סוד: "אני צריך ללכת". אימא הביטה בו בהפתעה,
כאילו לא מבינה את הסוד  ושאלה: "מה אתה אומר"? "אני צריך
ללכת", אמר לה בקול ענייני, וקם מהכיסא. ואז, אז קרה, באמת,
קסם. אימא הביטה בו במבט ארוך. נדמה היה כאילו העפעפיים
השמוטות על עיניה, נמשכו כלפי מעלה וחשפו את כל עיניה. "רגע,
רגע", היא אמרה לו. " מה זאת אומרת אתה צריך ללכת? הבטחת לי
קסם. הבטחת לי שאהפוך לנסיכה ואפגוש את הנסיך. איפה הקסם? איפה
הנסיך? איפה הנסיכה? והכי חשוב איפה הטבעות? ראשית כל תן לי
אותן או שאני קוראת למשטרה". הקוסם הביט באימא בהפתעה אמיתית.
הוא היה קוסם מקצועי בעל וותק, אבל קסם כזה הוא לא ראה אף פעם
בימי חייו. לרגע הוא היסס, לא ידע מה לעשות, ואז, כמו בכל
סיפורי האגדות, המטפלת של אימא נכנסה לבית עם סלים מהקניות.
"סליחה", אמר הקוסם, הושיט לאימא את שלוש הטבעות, וכמו קוסם
אמיתי, חמק מהבית והותיר אחריו קהל תמה.
"מי זה היה?" שאלה המטפלת.
"סתם רמאי", ענתה לה אימא.
"ומה הוא רצה?" שאלה המטפלת.
"את הטבעות שלי," ענתה לה אימא, והתחילה לצחוק כמו שהייתה עושה
כשהייתה קוסמת, כי החיים נראו לה תמיד כמו הוקוס פוקוס, ותמיד
הם שלפו לה, או היא שלפה להם, איזה שפן מהכובע.
"את רוצה לאכול"? שאלה אותה המטפלת.
"לא, תודה, רק לשתות. הייתי רוצה לשתות חלב".
אימא התחילה להתיישב על הכיסא הקבוע שלה במטבח, ואז, כבמטה
קסמים, ברגע שישבנה נגע במושב הכסא, הקסם פג.
"מה זה"? היא שאלה, והצביעה על הטבעות שהיו מונחות על השולחן.
"אלו הטבעות שלך", השיבה המטפלת.
"אז למה הן מונחות על השולחן"?
"את לא זוכרת? היה פה גבר, שאמר שהוא קוסם, ורצה לקחת ממך את
הטבעות".
"היה פה גבר שאמר שהוא קוסם ורצה לקחת ממני את הטבעות"? שאלה
אימא בפליאה. "איני זוכרת כלום, הראש שלי כבר לא מה שהיה
פעם".
המטפלת הביטה באימא במנוד ראש, הוציאה את החלב מהמקרר, ומזגה
אותו לכוס הפלסטיק היחידה, שעמדה על המדף בין כוסות הזכוכית.
"הנה מותק, הנה החלב שביקשת", אמרה המטפלת ונתנה לאימא את כוס
החלב.
"אני ביקשתי חלב"? שאלה אימא בפליאה, "נו, טוב, שיהיה", אמרה
ולקחה את כוס החלב מידי המטפלת.
אימא התחילה לשתות מהחלב. היא לגמה לגימה אחת קטנה, ואז אמרה
בשקט: "החלב חמוץ".