[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







באגבאסטר יוד
/
געגוע בגואה

"מתגעגע?"
היה בשאלה משהו מעבר לרגיל. כביכול שאלה ברורה.
"כן."
עניתי
"ואת?"
השתהות.
"מאוד."
"חח, מה מאוד, כולה חצי שנה."
"כן, אבל זה אחרת. אתה בחו"ל."
"אחרת משהייתי בצבא?"
"אחרת."
עכשיו השתהיתי אני.
"למה את מתגעגעת?"
"אפילו רק לרגע שתבוא והחיבוק שלך."
"החיבו"
אמרתי וקטעתי את המילה. ניזכר בריגוש הזה מאז גיל 13 כל פעם
מחדש.
ריגוש אסור.
מבהיל. מפחיד. סוטה!
ומרגש.
"חחחח, אימא, לחבק?"
שאלתי והדבר המדהים הזה ממש קרה. נאחזתי בזיקפה מתעוררת לזכרון
תחושת העקת שדיה הכבדים שהייתי מנסה להימנע מלחוש בהם בכל פעם
ופעם מחדש, ונשבע שבפעם הבאה כן אחבק ממש!
"מה מצחיק, כן, שתחבק, והפעם לא תפחד להיצמד כמו ילד מבוהל."
לא הייתי בטוח האם שמעתי נכון.
"מההה? הרגשת שאני מפחד? להצמד שמתחבקים?"
אימא השתהתה מחייכת חיוך קטן.
"לא. לא הרגשתי בכלל. אי אפשר להרגיש.  מ מ ש   א י  א פ ש
ר!"
"אופפ'איתך אימא, להגיד לך משו, אני כאן בחוף מדהים."
"אני יודעת, גואה זה החוף הכי סקסי בעולם. לבד?"
"חחח, לא, ליזה במים ותכף תחזור. מתרחצת בלי חלק עליון. בכלל
הרבה עירום כאן.
- השהיה -
הרבה שדיים. יפים. ממש יפים."
השתהיתי שוב, ואז אמרתי,
"כמו שלך!"
חיכיתי לתוכחה. מבוהל כיצד העליתי מפי אמירה כזו. ומאידך, כמה
רציתי תמיד להגיע לרגע, למצב, לאפשרות ההזויה שאוכל, שאגיד
אלוהים אימא איזה שדיים יפים יש לך!
מדוע אסור לי להגיד?
מדוע מאז גיל 13 או אפילו 12 אני מרחיק את עצמי בכל חיבוק שלא
ארגיש את החזה הכבד, המלא כל כך מלהלחץ אלי!
לא הייתה תוכחה אלא תדהמה כשאימא אמרה.
"אני יודעת."
"מה?"
ולא הספקתי להכחיש כשהוסיפה,
"אין מה להיבהל. פשוט יודעת ונדבר בהזדמנות. מי זו ליזה? חברה
שלך?"
"חחח, אימא לא. מכירים שלושה ימים. היא לא תהייה הכלה שלך."
"אז תיזהר שלא תהפוך לאימא לנכד שלי. או מאיידס! אתה נזהר?"
"כן אימא, היא עם גלולות, וקונדום אני לא שם! ואת יודעת מה,
היא יוצאת. מהים. עכשיו!
פאקקק, השדיים שלה, מתנדנדים יפה, יפה כל כך!"
אמרתי וליזה שהתקרבה רכנה והתיזה טיפות שכמעט פגעו במכשיו
הסלולארי הלוויני המשוכלל שאימא רכשה לי כמתנת נסיעה.
"הו'ז און וי פון?"
"א' פרנד." עניתי מהיר, "נאוו סאק מי. נאוו! סאק הרד!"
ליזה נרכנה יותר לפנימו של האוהל, הודפת אותי מעט להיתפרקד,
יודעת כבר כיצד אני אוהב אותה שמוצצת, גוהרת מעלי, ולחשה,
"פאק יור פרנד. לאט הים היר א' ריאל בלו ג'ובבב. ג'סט דונט
אופרייט יור סללואר קאמרה!"
והחלה במלאכתה כאלילה במיקדש.
בצידו השני של הקוו לא הייתה דממה.
אימא התנשמה.
"כן, ככה, השדיים שלך, כן עוד, ככה!"
שמעתי את התנשמות.
שתי התנשמויות. ליזה חיפשה אויר כאויר לנשימה.
"תמשיכי!"
אמרתי לליזה שלא הבינה מילה בעברית כמובן,
"כן,
תמשיכי, תמשיכי! תמצצי לי חזק, חזק חזק
כן!
ככה!
אוי כמה אני רוצה לזיין אותך!"


גואה, מאי 2006







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא גרטה
גרבו,
זוהי לא
הוליווד.


צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/06 17:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
באגבאסטר יוד

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה