אז אולי אני כן כועסת עלייך
למרות שזה לא משהו שניתן לשים עליו את האצבע.
הלוואי ויכולתי להסביר זאת לעצמי,
ואז אולי גם לך...
אולי זה פשוט שלא אכפת לך מספיק, או שאת לא אוהבת אותי,
לפחות לא כמוני...
אולי זה הרצון העז שבי - להיות קרובה אלייך, חברה שלך.
לא, לא סתם חבר ה- חברה באמת.
לא חברה שאת מציירת אותי להיות!
חברה כמוהה. כמו כולן.
כולם - רק לא אני.
הרצון הזה, שכבר הפך להיות בגדר חלום,
חלום שכנראה לא ייתגשם.
כל כך שונות, כל כך דומות
ובכל זאת
ואני, יושבת שם - ברירת מחדל.
קרוב לוודאי שלא תודי בכך, ואף תכחישי.
אך מספיק רק להביט. להביט בך ולראות זאת.
שהרי אני יכולה לקרוא אותך, ומספיק רק מבט, מבט אחד.
ההתרגשות וההתלהבות שיש לך בעיניים.
מבט אחד, לא מובן - מלגלג.
שמשדר יש של חום, כאילו אכפת לך...
אבל הכל אשליה - ואולי אף צביעות.
צביעות לא מוגדרת ולא מוסברת.
אולי זה פשוט שיש בך משהו שהן מגרות אותו להתפרץ החוצה.
מבצבץ רק איתן, שלפעמים הופכות אותו למכוער.
ואולי אני סתם מגזימה.
וכמו תמיד - מצפה ליותר ומתאכזבת.
ואולי אין ממה להתאכזב.
ואפילו אין סיבה לכעוס.