רוח שרב באוזניי לוחשת
עקצוצים ברגליי מישיבה ממושכת
מכאן כבר לא אצעד
מביט אל החלון השקוף
ודימעה נושרת מעיני,
חושב 'הלוואי והייתי ציפור'
ציפורים יכולות לנחות...

"איך לבי בוכה על האבדה"
צופה החוצה אל חיי שהיו
בילדי שאותם כבר לא אחבק
שבידיי כבר לא יגדלו
אם לבי היה איתי, היה איתי קופא,

והנה בני הצעיר
את אותו תינוק זוכר אני בידיי
גדל וצמח, לאדם רבוי שינאה ועצבות
בלעדי נפשו נדקרה באלף חרבות
ישוב בחדר ואת רגשותיי כותב,
בגעגועים לעתיד שנחתך ממנו,

גם אני מתגעגע, בני...
גם אני חולם...