זהו היום זה היום הגדול היום זה הקרב האחרון...
רק חבל שגם אם אני אנצח וגם אם אפסיד אני אפסיד כי אם אנצח
האבד את אהובי
ואם אפסיד האבד את חיי!
אבל אין ברירה אלו הם חיי לוחמת לפעמיים צריך להקריב דברים
בחיים, גם אם לא רוצים.
אני אוהבת אותו, יותר מכל דבר אחר בעולם!
אבל למה התאהבתי בו?! דווקא בו? אני צריכה לשנוא אותו צעקתי
בתוכי, כאב לי
שהראש אומר לשנוא אותו כי זה מה שצריך להיות והלב לא נותן הוא
נשאר שלו.
למזלי הוא לא יודע שאני אוהבת אותו. הרבה יותר קל לו חשבתי כי
הוא שונא אותי כמו שצריך להיות כמו שהחיים החליטו,אני רוצה
לשנוא אותו חשבתי אני רוצה לשנוא אותו בכל מעמקי ליבי.
לבשתי את בגדי המלחמה כל בגד, חפץ, ואפילו הפרט הכי קטן הזכיר
לי אותו את הבן אדם שאני אמורה לשנוא.
יצאתי מביתי צועדת בכבדות אל המקום בו אמור להתרחש הקרב כשליבי
עדין זועק,זועק אל הזמן לעצור כאן ולא להמשיך יותר זועק שאני
אתעורר מהחלום הרע הזה.

עכשיו השעה 2 לפנות בוקר אני בשדה עכשיו מתחת לעץ הגדול נזכרת
איך נלחמנו בפעם הראשונה.
היה קר ונשבו רוחות חזקות השמים היו שחורים והירח עם אורו
השלים את העצב ששרר בכל המקום.
"הנה הוא בא" חשבתי לעצמי לבוש שחור כדי להסתתר בין הצללים
השחורים
אבל הוא לא יצליח אני מכירה את התכסיס הזה אני מכירה את כל
תכסיסיו נלחמתי איתו מספיק כדי להכיר את כולם.
לקחתי נשימה עמוקה החלטתי כבר שאני אנצח! והיום אפילו רסיס של
רגש לא יחדור לתוכי כדי לרחם עליו.
אני מוכנה יותר מאי פעם!
נדמה לי שלקרב הזה חיכיתי כל חיי ואני אנצח לא משנה מה יקרה.
הוא חייך את החיוך שובר הלבבות שלו
ואמר "זה הקרב האחרון אני לא מאמין אך לבסוף הוא הגיע!" חייכתי
את החיוך המזויף שלי איך הוא אף פעם
לא שם לב שהוא כל כך שקרי ולא אמיתי?!
הוא שלף את החרב שלו
ואני את שלי ראיתי אותו מתכונן ראיתי את כל הסכינים שנמצאו על
כל חליפתו מוכן לשלוף
כל אחד מהם מוכן להרוג את כל מי שעומד בדרכו בדיוק כמוני.
תמיד היינו בעלי גאווה מופרזת היינו מעדיפים להרוג או להרג רק
כדי לא להגיד את האמת,את האמת שנמצאת על קצה הלשון וכבר מתים
לצעוק אותה כדי שכולם ידעו כדי שלא לשמור יותר בלב.
הוא התחיל לרוץ לעברי עם החרב שהוא הכי אהב, איתה הוא הרג הכי
הרבה אנשים ראיתי איך החרב הייתה משויפת באופן מושלם בשביל קרב
זה, בשביל להרוג אותי.
הוא קפץ והניף את חרבו הגנתי שלפתי
את חרבי והתחלנו להלחם שלוש סכינים חדים עפו אלי התחמקתי
משתיים והשלישי
חתך אותי ביד אך זה לא הפריע לי להלחם הייתי חזקה מספיק כדי
להמשיך להלחם. המלחמה המשיכה השלכתי את הבומרנג החד שלי
והצלחתי לפגוע ברגלו ולשרוט אותה שריטה עמוקה הוא לא נפל הוא
היה חזק בדיוק כמוני. הסכינים שלנו
נגמרו וחלקם נשברו נשאר לנו רק ה את החרב הסתכלתי אל תוך עני
הדבש שלו שקעתי בתוכם בתוך יופיים השופע הוא בכלל היה אדם יפה
חסון גבוה ורזה בעל שיער שחור כעורב מבריק ומסודר.
הוא הסתכל אל תוך עני שתינו היינו פצועים קשה אבל מוכנים
להילחם עד המוות החרבות נפגשו
פעם בצד שמואל ובפעם בצד ימין תקפנו שתינו ביחד בדיוק באותו
זמן הוא ללב שלי ואני לשלו
פגענו ליד הלב של כל אחד מאיתנו
נפלנו על הדשא מדממים הסתכלתי לעיניו והוא הסתכל אל עיניי הוא
הזיז את שפתיו ואמר בלחש
"אני שמח שזאת תוצאת הקרב" חייכתי חיוך אמיתי לראשונה בחיי גם
אני הייתי מרוצה מהתוצאה.
לקחתי את נשמתי האחרונה מוכנה למוות יותר מאי פעם.
עצמתי את עיניי חיכיתי רק למוות שיבוא וייקח את נשמתי ופתאום
ברגע האחרון של חיי שמעתי אותו אומר את המשפט האחרון לחייו
"א... נ... י  א... נ... י  אני אוהב אותך"