ככל שאני מתקדם במערה החשוכה, כך סוללותיי נחלשות, כך אור הפנס
מתעמם.
פעם בער בי החשק, הלהט, להאיר כמו אש עוצמתית, כמו לפיד הנישא
לאורך המערה, מאיר ומטהר את כולה.
אך ככל שהתקדמתי וראיתי עד כמה אפלה המערה, ועד כמה גדולה
וחשוכה היא, ומעבר ליכולותיי, הייאוש עטף אותי.
להבתי הפכה מכאנית, השלהבת הפכה לפנס.
מיואש אני ושחוק כמו סוללות שכוחם להניע, אוזל. אך יותר מכל
מרגיש מבוזבז.
רוצה לראות את האור בקצה המנהרה, רוצה מהלפיד לעשות מדורה,
הצורך לשנות ולהשפיע עדיין מאיר לי דרך באור קלוש, כמו אש
השואפת לגדול אני נחוש.
אך מנסה לאחוז בקירות המנהרה, הם רחוקים מרחק עצום, ואני
באמצע, מבולבל, לא יודע לאיזה כיוון ללכת.
בינתיים האור המלאכותי ממשיך לעבוד, ואני מעביר בחושך עוד
יום.

יוני 2004

את התחושה הזו כתבתי בכיתה י' במהלך שנת הדרכתי הראשונה. הפער
בין מה שרציתי לחולל, למה שהצלחתי - היה גדול. מדובר פה לא רק
על הדרכתי בפועל, שהייתי קשה מאוד, אלא על כל המעשה החינוכי
אותו נדרשתי לשאת בקן. על כל ההתלבטויות, ההירהורים והטלת
הספק. על הבנה כואבת שהמציאות רחוקה מהאוטופיה שחזיתי. על רגעי
הייאוש בעיקר, והדטרמניסטיות שאולי האדם לא יכול לשנות את אשר
חולל.
מאז הדרכתי שנתיים נוספות, אני בדרכי לשנת שירות, והמערה הרבה
פחות חשוכה עבורי היום.