אני אפסיק.
אני מבטיח.
ואת תהיי ההתמכרות שלי.
בך אני אצפה בך עד שעיניי ידמעו.
את תהיי ההתמכרות שלי.
אותך אני אבלע כל בוקר, לפי מרשם רופא,
או כאשר נשמתי תרצה, כל שאני ארצה,
ואת תהיי שם, תמיד שם, תמיד זמינה, כי את ההתמכרות שלי.
ואותך אני אחמם עד שתישאבי למזרק כסוף,
ובלחיצה קלה, כמעט לא מורגשת, את תציפי ורידים מצפים
אשר יובילו אותך כנהר ללב כואב מחסרונך
המורגש בכל גופו הנטוש.
את תהיי ההתמכורות שלי.
אני אסניף אותך כרוח אביב קרירה הנושאת את זרעי השגעון.
את תהיי ההתמכרות שלי.
ויגידו לי שזה לא טוב ולא כדאי ושאולי
רק אולי אני צריך לחשוב על גמילה.
אבל את,
את תהיי ההתמכרות שלי.

ואני אנסה לתאר אותך באוזניהם של המאמינים
במילים חסרות גוף ואמת מול יופייך האלוהי!
ולעיניהם אני אעטור עם תמונות אשר מעלימות פנים
אל מול שלמותך הגשמית!
לא אנסה להביא לאוזניהם החרשות
את קולך המופלא.

אפילו לא אנסה להביא לקרבת בורותם
את מרגש נגיעת ידייך האוהבות...
נגיעות קטנות של אהבה על עורי הקר.
אני מניח את ראשי הכואב על עורך החם,
על נשמתך האוהבת...
עינייך שובות אותי, ירוקות ואדומות,
עכשיו כחולות וסגולות,
אף פעם לא אותן העיניים אבל תמיד כל כך דומות.
אני שוכח את קולות העולם הזה,
קולות המאמינים נשכחים איתו והכל נבלע בך...
הנה את,
רק את,
ותו לא...