אני לא יכולה יותר. אני חייבת להוציא את זה. זה אוכל אותי
מבפנים ואין לי מסתור מזה. אני, אני הורגת את עצמי. אני הרסנית
ומסוכנת לעצמי ולכל מי שמסביבי. אסור לשחרר לי את הרסן, אני
צריכה שומר ראש שישמור עלי עשרים וארבע שבע, ושאם במקרה יבוא
לי לעשות משהו שאסור לי - שיכה אותי עד עילפון. כשאתעורר, אני
כבר אבין שזו היתה שטות, דבר שאני בחיים לא אבין במצב שפוי.
איכשהו אני תמיד הורסת לעצמי הכל, ותמיד דופקת גם את המצב הכי
מושלם. כזו אני, מה אני אעשה?

ניסיתי לשחק אותה "קול", ניסיתי לא לנתח כל סיטואציה, כל מילה,
כל תזוזה שהם עושים אבל אני לא נותנת לעצמי מנוח! אותם אנשים,
שקוראים לעצמם, אלוהים יודע למה, בני "המין החזק", מצליחים
לשגע אותי! זה נשמע לי ממש פתטי כשאומרים את זה ככה, אבל הם
משגעים אותי ואז אני מתחילה לשגע את עצמי על העובדה שאני
משתגעת בגללם! זה שרשרת קסמים שלא נגמרת, לעזאזל!

ומילא, אם הייתי יודעת לרסן את עצמי, אבל גם זה נשגב מבינתי,
מסתבר. עם האלכוהול אני לא מצליחה להפסיק, גם עם העישון, ושלא
נדבר על סטוצים מזדמנים במועדונים. החיים שלי מתחלקים לשלוש:
יום שישי אני שותה, משתכרת, עושה שטויות ואומרת דברים שאני ממש
לא צריכה להגיד לאנשים יקרים לי, יום שבת אני עושה סבב סליחות
על מה שקרה ביום שישי, וכל שאר השבוע אני אוכלת את עצמי על מה
שעשיתי. וחוזר חלילה, כי זה לא כאילו אני יכולה לעצור את זה,
אין לי שליטה עצמית: אני שוב שותה, ושוב פולטת דברים, ושוב
פוגעת. וזה לא נגמר!

איפה אותו מישהו שיעזור לי, שיתפוס אותי וינער אותי כמו צריך,
יתן לי סטירה או שתיים אם חייב, וירביץ בי קצת שכל? הרי אני
לעצמי לא עושה טוב, אני לא מקשיבה לעצמי, פשוט אוכלת את עצמי
ללא רחמים ולא משאירה ממני כלום לאף אחד. הדבר שאני הכי טובה
בו זה לתת עצות לאנשים, לתמוך בהם, לעזור להם לשקם לעצמם את
החיים, זו המומחיות שלי. אבל לעצמי אני לא מקשיבה, "על מי את
עובדת לעזאזל?! אף אחד לא יכול להציל אותך מעצמך!" כל פעם מחדש
אני צועקת, ואז בוכה כי אני יודעת שזה נכון. חיי מובלים
לאבדון, ועדיין לא מצאתי מישהו שיכול לעזור לי לטפס למעלה
בחזרה.