קורים נאספים סביבי, אט אט ובשיטתיות מסועפת ומתמרנת, מועקה
מטילה הדיה בחולם.
אספי אלייך, חבקי אותי בצלי כשם שהייתי בבשר, בגלד אשר מבטו לא
חולף פעמיים.
פזיזות מקיצה, תערו לפניו ועל אפו חרון.
הפנוט חוזר ונשנה, היתלות והיטלטלות ברגע יחיד.
חלפו מחסומיי ורעיי ובשרי כבר שכח, וגוועה הדמעה, וגוועה
המילה, וגווע יגון נפש ברואה.
חמלה בי בוערת, אוסף של מוסתר על נסווה.
אפל על שניים ושלושה לא יאורה.
אסגור בתוכי את אשר נעצר, בין מחסניי היין וחביות הטבק.
קמטים וקפלים בעיניים שוחקות, וצליל משעה בה לא בא עוד חבר.
דקה לא ידע, וידה לא ברא, ועינה לא דמעה.
ושפתיה נצרו את החולף, וחוטים אפורים שזורים בנפלאותיה.
לכי כבר! קחי מעינייך. נפשי עוד לא תמה, והחלב לא סיים
הישפכו.
אין טעות בידיי, אין מרות אף בפי, יש מכל העולה ברוחי.
לא אשכחך, אך עתה, אספיני אלייך וחבקיני עד בלי תום.