"בוקר טוב כוכב.
"לילה טוב שמש."

"למה אתם לא מחזירים לי תשובה?
אני מברכת אתכם כל לילה ואתם אף פעם לא עונים.
אף פעם לא מחזירים לי תשובה, רק מאירים ומחייכים.
  ואתם יודעים מה? אתם אפילו לא מחייכם! זה סתם דבר שאמא
אומרת.
   וגם יותר מדי אור אין לכם. טוב, לך שמש יש. אבל זה לא עוזר
בלילה..
למה אתם לא יכולים לקוון את אחת הקרניים שלכם אליי? כן, כאן
לאמצע החדר.
זו תהיה התשובה. בסדר?
בסדר.
נו,
אני מחכה.
אתם רואים. לא באמת אכפת לכם ממני!"

"אבל ילדה"

"מי זה? שמש? כוכב? ירח?"

"אנחנו כן מתייחסים אלייך. כל לילה.
כל לילה אנחנו מאירים לך את העולם ושומרים עלייך."

"אבא שומר עליי. לא אתם.
מי זה 'אתם' בכלל?"

"את יודעת."



"בוקר טוב שמש.
לילה טוב כוכבים."

"אתם יודעים, אני כבר לא כועסת עליכם.
אני יודעת שאלה לא הייתם אתם אתמול. זה היה אבא. או אמא. או
אולי אפילו דניאל.
אבל אתם לא.
אתם לא יכולים לדבר, או ממש לחייך. אתם יכולים רק להאיר.
וזה מספיק לי.
  כי האור שלכם שומר על המון ילדים. ואולי להם אתם עונים. כי
אתם יודעים, דניאל סיפרה לי שלא לכל הילדים בעולם יש אבא
ואמא!
באמת! אני לא סתם אומרת, אני גם לא האמנתי לה בהתחלה אבל שאלתי
את אמא ואבא.
ואת רינת, הגננת שלי.
אז אולי, אולי אתם אבא ואמא שלהם!
כן! עכשיו הכל ברור, אתם לא יכולים לדבר כי אסור שהם ישמעו
אתכם.
כי אז הם גם ירצו לעלות לשמיים. והם לא יכולים.
הם צריכים להישאר כאן למטה.
בגלל זה אתם מתחליפים כל פעם, שלא משנה מה השעה תמיד תסכלו
עליהם.-"

"עמית!"


"אני באה אמא!
טוב, אני צריכה ללכת לאכול ארוחת בוקר.
אני אשמור גם לכם ואשלח עם כמה ציפורים, אני מקווה שהן לא
יאכלו לכם הכל בדרך למעלה."