תיאור האירוע

לעיתים מסתובב אני בביתי יחף, חשוף כפות רגליים. כתוצאה מכך
כפות רגליי מתלכלכות וצוברות שכבה של סגסוגת אבק ושערות אדם
וחיה אשר מצויים על רצפת הבית. זה כמובן המטרד הקבוע אשר טמון
ביחפנות. אך ישנה סכנה חמורה פי כמה. אתמול, בבואי לצאת את
דירתי פגעה אצבע הזרת של כף רגלי במפתן הדלת. בשל קצב הליכתי
המהיר נשמע קול שבר אדיר למרגלותיי. בשברירי השניה המוגדרים על
ידי זמן פרופגאציה (התקדמות) של סיגנלים עצביים מכף הרגל אל
המוח הספקתי להבין מה צפוי לי בחמש הדקות הקרובות ולכן החלטתי
לשכב על הקרקע מכורבל לכדור בהמתנה דרוכה לכאב.  

הכאב

וכך הוא הגיע - גלים גלים של כאב נשברים על קו החוף של מוחי,
עיניי דומעות פקוחות למחצה. פי פעור כמו רוצה לצעוק - אבל קול
זעקה אין!  כעבור 10 שניות כבר הייתי בשיאו של הכאב, הנה חזרת
שוב חברי הותיק. אני אותך מכיר, ואתה אותי. כמה זמן תישאר? הכל
כ"כ מוכר, שום דבר לא השתנה. כל פעם שאתה מבקר אתה נשאר טיפה
יותר. ויודע אני כי יום יבוא ולא תעזבני עוד. חיי יהיו גדושים
בך. אתה תשמש לי כסות כמטפס אשר שולח קנוקנת אל כותלי מבנה
עתיק. אך יום זה עדיין לא הגיע ומרגיש אני איך את אחיזתך בי
אתה מרפה. הייה שלום, עליך לעבור הלאה כי בארץ זו מלאכתך רבה.
את כולנו אתה מבקר, לעיתים בתקופות משבר. אצל אחרים זהו ביקור
יומיומי, ועתה צא לך מקרבי.

דעיכה

כשמש ההיסטוריה אשר שקעה על אמפריית רומא הרגשתי את הכאב אט אט
שוקע. הגרוע מכל עבר.  רמת הכאב ירדה וכבר יכולתי להרגיש את
הכאב הקבוע אשר נמצא עימי תמיד. כאב מצטבר אשר עם השנים הולך
וגובר. בשלב זה קמתי על רגליי. הרגשתי מלומד ובוגר בעקבות
חווייתי הפסיכודלית.  ידעתי שמכאן יומי יוכל רק להשתפר. כנראה
שטעיתי... (פרטים בהמשך).