השמיים טפטפו על הקרקע, לא נשאר מהם הרבה, והיה אפשר לראות את
החלל החשוף שנחבא מאוחוריהם עד כה.
הרי הגעש כבר חדלו מלהתפרץ, כל תוכו של כדור הארץ היה שפוך עתה
בחוץ, מתערבב בשמיים. כוכב הלכת היה חלול מבפנים, והיה אפשר
לצעוק אל תוכו ולשמוע את ההד מצלצל במשך שעות...
ילד עמד על אחד הגגות הגבוהים המתנשאים מעל העיר כולה, ידיו
מושטות לצדדים, והוא מביט מעלה בתדהמה.
השמיים היו שחורים לחלוטין, מלאים במליוני נקודות כסופות
זוהרות, ובאמצע הייתה השמש, בוהקת מתמיד, אך אינה מפזרת את
חומה או אורה סביבה, כאילו צייר מוכשר צייר אותה בהנפת מכחול
אחת, עם כמות נדיבה של צבעי שמן בגווני צהוב ולבן, וגרם לה
להראות אמיתית.
כל האנשים נקברו תחת הלבה, וקפאו, הופכים לפסלים כמו שקרה
בפומפיי.
הכל נסחף אל תוך האוקיינוס האינסופי, ששיקף בתוכו את המראה
הבלתי רגיל של השמיים, נהרי מגמה זרמו לצידם.
האדמה, המים, הצמחיה, האנשים, הכל זרם אל עבר פתחי הרי הגעש,
נשאב אל תוכם כמו אל תוך פתח של כיור.
והילד, מסתחרר יחד עם המגדל הגבוה שתחת רגליו, סביב הר געש
אחד, על פני כדור הארץ, שעצר מלהסתובב, כי לא מצא את סיבובו
לנחוץ עוד.
ועל פניו חיוך, ראשו מוטה לצד, ובעיניו הבעת שמחה וסקרנות, בלי
טיפת פחד.
לפתע, באיטיות ירדה מן השמיים דמותו של אותו הילד, ונחה
בעדינות לצידו. היא הייתה גדולה ממנו במקצת, ונראיתה כאילו
נגזרה מבד דק ושקוף.
הדמות הביטה בו בחיוך שלו עצמו, 'נכון שזה יפה?'
הילד הנהן בהתלהבות, והם אחזו ידיים.
'כאן נגמר הסיפור של העולם הזה' הוסיפה הדמות, מתרחקת יחד אתו,
מצביעה על כדור הארץ הרחוק, הכל סיים להשאב אל תוכו, דמם לרגע,
ואז נשמע צליל מרוחק של פיצוף, והרסיסים התעופפו לכל עבר,
מתמזגים עם החלל.
'אני נפרד ממך כאן' אמרה הדמות.
הילד הנהן לאות הסכמה, נפנף בידו בחיבה, צלל אל תוך עצמו
ונמוג.
ברגע היעלמותו הפכה הדמות לציפור יפהפיה עם עיניים שחורות
נוצצות וגדולות, ועפה אל תוך הרקע השחור, מלא הנקודות הזוהרות,
אל עבר השמש שהחלה להאיר את הכל, מחליפה את החושך בצבעי חיים.
הציפור עפה והתרחקה,
עד שנהפכה לנקודה מזערית על רקעה של השמש הנוצצת, ונעלמה.