ישבתי על הכיסא ואני שומעת את צעדיו.
לאט לאט מתקרב אליי וכבר נוגע בשערי.
הדמעה נוזלת, כי אני יודעת מה כבר ההמשך.
לא רוצה לעצום עיניים, לא רוצה ליפול.
אני רוצה שיראה בעיניים שלי מה שהוא עושה לי.
להישאר חזקה, להראות לו שהוא לא שובר אותי.
"זה לא יכאב", לוחש לי.
מתקרב לגעת בי, לחבק אותי, להגיד שהכל יהיה בסדר.
אני מתכסה ונסגרת, מסובב אותי בכוח.
הורג אותי ברכות, לאט, בלי מילה.
נגיעה אחר נגיעה, והוא לא מפסיק.
הדמעה זולגת אך לא מראה כאב.
אין אף אחד שישמע את הרגע הזה, אף אחד.
את השתיקה ואת הכאב האיטי הזה.
אני פה לבד.
הוא החזיק אותי ודחף.
כאב לי כ"כ.
צרחה קלה נשמעה, ודממה אחריה.
קמתי והלכתי.
עשיתי עגיל בלשון . |