אולי זו היא רק נשמתי
הנוקשת בתיפוף חסר פשר
על הגוף הקפוא, מעוררת מילים
שחלפו.
האם גם בשחר הזה הלבן
ידעך שוב כוכב משותף
שהיה ונדם
ומילים לא יוליכו דרכנו
אל ארץ פריחות,
שם היינו יושבים
אל נוף עמוס
ריחות.
עדיין אותו התיפוף הממריץ,
כן, מילים יכולות
עוד להציץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.