באותו הלילה לא יצא לי לישון,
באותו היום יצא לי רק לחלום.

עברתי במסדרונות,
מחפשת את התשובות,
מנסה לחדש את התקווה
מנסה להפר את השתיקה.

עברתי וראיתי אותך,
ואילו אתה, אף לא היבטת חזרה.

השארת אותי מתבוננת בך,
מחפשת את המילים,
אך כל מה שיוצא זו דימעה.

חזרתי הביתה שוב עצובה,
ואז התמלאה בי מחדש התקווה,
אולי מחר יהיה היום?
אולי מחר  אפסיק לחלום?

אולי מחר הכל ייקרה?
אולי מחר אני לא אבכה.

ימים עוברים,
ואנחנו עדיין תקועים,
מנסים לגשר על התהום
מנסים לחייך במקום לחלום.

הגיע הזמן להפסיק לבכות
הגיע הזמן להמשיך לחיות.

וכל מה שנשאר זו דימעה אחרונה,
דימעה שנובעת מהזיכרון שלך.