שומע את עצמי שקט עכשיו
מן הקיר נעלמו תמונות
פתאום אין פנים
פתאום אין קולות
מה עם הזיכרון?
כמה הוא שווה עכשיו
אולי אם אצעק בקול, אמצא אותו
נטרקת הדלת
זו אותה חוויה
גם ילד קטן היה רוצה להרגיש חזק
אני מוחק את הפרטים
מתעודות ישנות
לא הכרתי אותם, גם שהבטתי בעצמי במראה
אולי הייתי צריך לברוח רחוק
מעבר לכול, הזמן שנגדע
הייתי צריך לדעת
כמה רחוק אפשר להגיע
בלי ליפול פעמיים
ומה עם הזיכרון?
כמה ממנו נשאר, כמה מחיים ממנו לדקה אחת
אי אפשר לאהוב בלי להבין למה
נופלות החומות
רוצה להיסגר בתוך החדר
להקשיב לדלת הנטרקת
לדעת שכול מה שהיה
עזב
עכשיו נשאר זיכרון, אולי הוא חי
מקשיב לעצמי
אני שקט עכשיו
לא מחפש את עצמי בתוך הפחד
רק הסולמות נופלים
אולי ידעתי את התשובות
לא הכרתי אותם מעולם
והם הביטו בי וחייכו
ידעתי מה כול חיוך מסתיר
אולי יש שדים, שלא מבינים
כמה רע יש בטוב, כמה טוב אפשר למצוא
בלי להיות קשור לשום דבר
אבל הדלת לעולם לא נטרקת
עזבתי את עצמי, ועכשיו
אני מחפש מקום חדש
לראות משם את כול מה שיש
כמה שווה הזיכרון עכשיו?
והבטתי בידיים שלהם, אחר כך בצחוק המתגלגל
זה לא אמיתי, זה לא אמיתי,
לוחש לעצמי
והולך
שומע את הדלת נטרקת
והם עדיין בפנים, מן הטוב ומן הרע
כמה אפשר לפחד, בלי להרגיש חלשים?