|
נישאת על מסילות
רכבות אל תוך השמיים
והולכת יחפה על הברזל הקר
החודר אל השחור מעל
בלא שום בכי
אך אנחות קלות
כולם ידעו שגם אם היית זועקת
אף אחד לא היה שומע
ורק השמיים מקשיבים לך בדממה
צינת בוקר
מקיצה מסיוטך הנורא
בבהלה קמה,
מתבוננת בתמונה,
מיד מצטמררת ומכסה אותה
חוזרת לפרקים בספר
בהם הסוף נראה ורוד
ושורפת גם את שנשאר
באותה להבה שהציתה
את פתילי הכוכבים |
|
|
גוסס חדש:מי
זה?
גוסס ותיק:מי
זה?
גוסס חדש:זה
זה.
גוסס ותיק:גם זה
זה.
[פאוזה]
גוסס חדש: כאן
מתים?
גוסס ותיק: כן,
כאן נמות.
גוסס חדש: אז זה
המקום.
גוסס ותיק: כן,
זה.
גוסס חדש:אבל
אולי יהיה מקום
אחר.
גוסס ותיק:לא
יהיה
גוסס חדש: אבל
אולי
גוסס ותיק: אבל
לא.
מתוך:
"הבכיינים" מאת
חנוך לוין ז"ל. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.