שעה ארוכה התלבטתי מול המראה אם עדיף ללכת על חליפת-חצאית
דונה-קארן (אקרו ורוד-שזיף, המראה המהוגן-אך-סקסי), על שמלת
ערב שחורה של אנאפ (ויסקוזה שחורה, המראה הסקסי-אך-מהוגן) או
אולי על הג'ינס וסווטשירט ששרדו את כל מעברי הדירות ומבצעי
ביעור-עודפי-בגדים בזכות הערת אגב מחמיאה של יהוידע. באותו
הזמן, תחת איומים לשלמות הזנב שלו, מחד, והבטחה שאקנה לו חצי
קילו עכברים לבנים, מאידך, דיזמלקור, השדון האישי שלי, טרח
במשנה מרץ על סידור הדירה.
למרות מאמציו של השדון, כשיהוידע הגיע לא ניתן היה לטעות במבע
פניו, שנדד בחמיצות מהפוסטר של ג'ודי גרלנד, אל אוסף בובות
הבארבי בויטרינה, ומשם אל הכתמים-שלא-יורדים מהספה. "בכלל לא
השתנית." אמר.
בעודי מקללת בלב על שבחרתי בג'ינס וסווטשירט, עניתי: "תודה, גם
אתה בקושי השתנית", מה שהיה שקר גס. הוא קצת השמין וקצת הקריח,
אבל השינוי הגדול היה בעיניים שלו. הן היו חסרות את האש היוקדת
ההיא, הלהט של מי שיודע מה נכון ומה לא.
"דיזמלקור, לך תכין לנו קפה."
"לא רוצה."
"דיזם, אני סופרת עד שלוש, ואחרי זה אני אכעס מאד. אחת...
שתיים..."
"בסדר, בסדר... תרגיעי... איזה עצבנית... לא פלא שאת לא מוצאת
חתן..."
יהוידע הביט בשדון הנעלם אל תוך המטבח, ואחר כך התיישב בזהירות
בין הכתמים שעל הספה. "אני מצטער שאני נופל עליך ככה, לילי,
אבל אני נואש. אני לא יודע מה לעשות..."
"הי, אני שמחה שבאת. אני שמחה לראות אותך, ואני אשמח לעזור."
ניסיתי לחייך חיוך אמהי ומרגיע.
יהוידע קצת נבהל.
"תסביר לי מה העניין?"
"זה פשוט... את מבינה... אלוהים דיבר אלי."
אלוהים משונה יש לנו. אלים אחרים, כך למדתי בקורס "עבודה זרה",
הם עסק די פשוט. מקריבים להם קורבנות, חוגגים לכבודם חגים,
ובתמורה הם מורידים את הגשם בעתו, דואגים שהחיטה תצמח, ואם
מישהו בא להתקיף את העיר שלך, הם נכנסים לו באם-אמא.
האלוהים שלנו, לעומת זאת, קצת מתוסבך. קפריזי. כל כמה עידנים
פתאום גובר עליו יצר הרע, והוא מחליט שהוא חייב להרוס משהו.
למזלנו, מאז ימי קדם קיימים הפולמוסאים הלבנים: נח הנגר שכנע
את אלוהים לא להשמיד את העולם במבול, נמרוד הצייד שכנע אותו
להניח לכל בני האדם לדבר שפה אחת, אברהם השוחט שכנע אותו
להשאיר את הערים מוסד וגמרא על תלן, והרועה הטוב משה שכנע אותו
לא לשרוף את כולנו.
מאז ימי יונה המלח, הקריזות האלוהיות הלכו ונרגעו. תנועת
הפוסט-פולמוסאות טענה בחום שהאלוהים שלנו התבגר, והפך להיות אל
רגיל. שאין כבר צורך בפולמוסאים לבנים. אבל אז הוא התגלה פתאום
ליהוידע.
"יש איזה איש אחד, איוב, מאד אדוק ומקפיד במצוות, אבל גם מאד
טוב לב ואוהב אדם כזה. ממש בן אדם מצוין." הסביר יהוידע. "לפני
כמה ימים, אלוהים נפגש עם כל האלים האחרים, והשוויץ באיוב שהוא
כזה מאמין מושבע. גם השטן היה שם, והתחיל ללעוג לו שאיוב שומר
מצוות רק בגלל שאלוהים הפך אותו לעשיר ומצליח."
"ככה זה השטן."
"נכון, זה מה שאני גם אמרתי לאלוהים. אבל אלוהים לקח את זה ממש
קשה, והוא מתכנן לקחת לאיוב את כל הכסף, להרוג לו את כל
הילדים, ולהכות אותו בכל מיני מחלות איומות, כדי להוכיח לשטן
שגם אחרי כל זה איוב ימשיך להיות מאמין אדוק."
"מצוין, זו בדיוק ההזדמנות שחיכית לה, לא? בטח הראית לאלוהים
מה זה, הא? הסברת לו שככה לא מתנהגים וכל זה."
כשלמדנו לתואר ראשון, יהוידע השתוקק לכך שאלוהים יתגלה לפניו.
אני משוכנעת שלא משנה מה אלוהים היה זומם לעשות, יהוידע היה
שולח בו את חרון אפו, וכאלה עברה וזעם, שאלוהים היה מתכרבל
בפינה מבויש.
"אם הייתי מצליח לשכנע אותו, לילי, לא הייתי בא אליך. ניסיתי
כל טיעון שמופיע בספרים, וכלום לא עזר. אלוהים אמר שנמאס לו
מזה שכל הזמן הוא צריך לוותר על הרצונות שלו, ושהפולמוסאים
אומרים לו מה לעשות. אם השטן לא יתנצל תוך שבעה ימים, האיוב
הזה הולך לחטוף בגדול."
"באעסה."
"לילי, אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות! אם יוודע שאלוהים דיבר
איתי ושלא הצלחתי להניא אותו, אני אבוד. יעיפו אותי מהמסדר,
בלי פנסיה ובלי כלום. יותר מזה, מה יגידו הפוסט-פולומסאים? אם
יתגלה שנכשלנו במשימה היחידה שבה אנו מתיימרים לעמוד... אף אחד
לא יצטרך אותנו... והכל באשמתי... לילי..."
" אבל מה אני יכולה לעשות? אם אתה לא הצלחת לשכנע את אלוהים,
אני בטח לא אצליח."
"ברור שאת אלוהים לא תצליחי לשכנע. אבל לך יש קשרים בסיטרא
אחרא. את יכולה לנסות לדבר עם השטן, לשכנע אותו להתנצל..."
"עם השטן?! יהוידע, אתה השתגעת? אני בקטע של שדונים," הצבעתי
על דיזמלקור שחזר לחדר עם שתי כוסות אספרסו ובאופן מפתיע גם
הביא סוכר בלי שנתבקש לכך במפורש. "שדים פחותי דרג, יצירי תוהו
זוטרים... כאלה דברים. מאז ישוע הדייג, אף אחד לא ניסה להתמקח
עם השטן עצמו."
"אבל לילי, אל מי עוד אני יכול לפנות? מה עוד אני יכול לעשות?
את חייבת לעזור לי."
"יהוידע... אני..."
"לילי, בבקשה! אני אתן לך בתמורה כל מה שתרצי... אני אפילו
אהיה מוכן לשכב איתך."
בשנים שחלפו מאז מסיבת הסיום האומללה ההיא, דמיינתי לא פעם איך
יהוידע מופיע מולי פתאום, יורד על ברכיו, מכה על חטא, מתוודה
בנאום נרגש שהבין סוף-סוף שנועדנו זה לזו ושרק איתי הוא יכול
להיות מאושר. בתקופות נואשות במיוחד, הפנטזיה אף המשיכה הלאה,
אל מחוזות ארוטיים סוערים.
לדמות הנרפסת שישבה מולי כעת, לא היה ולא כלום עם אותו מאהב
מסעיר ומופלא של דמיונותיי.
"סליחה? אתה חושב שכל השנים האלה ישבתי כאן שבורת לב וחיכית
שתבוא לגאול אותי?"
"לילי, אני לא מתכוון... תראי, כל השנים האלה לא התחתנת, ואני
זוכר את מה שאמרת אז... תראי, אני אבוד ללא עזרתך, וזה הדבר
היחיד שעלה בדעתי שתרצי..."
"יהוידע, מה קרה לך? עם טיעונים כאלה, לא היית מצליח לשכנע את
דיזמלקור לעשות לך נעימים בגב - לא פלא שאלוהים לא הקשיב לך."
"לילי... את חייבת לעזור לי..."
"בסדר, בסדר, אני אנסה כמיטב יכולתי."
"לאן את הולכת?"
"להחליף בגדים."
"להחליף בגדים?"
"אתה זוכר שפעם נסענו לטיול, ובדרך חזרה אתה שעה לא הצלחת
לעצור טרמפ, ואחרי זה לי עצרו תוך חצי דקה?"
"כן, מה הקשר?"
"זה בדיוק אותו דבר."
על רצפת הסלון ציירתי שני מעגלים גדולים, זה בתוך זה, בפחם
שהמוכרת הזקנה נשבעה לי שהגיע מהעץ שהשטן שרף כשלא הצליח לפתות
את ישוע הדייג. בין העיגולים, בצבע של דם ואבקת זהב רשמתי את
סימני הכישוף החזקים ביותר שהכרתי. יהוידע המשיך לשבת על הספה,
מתבונן בי במבט עגום, ודיזמלקור התחבא מתחתיו, מכסה על עיניו
בטלפיו.
לבסוף, לא נותר אלא ללחוש את המילים ולקוות לטוב: "איך נפלת
משמיים, הלל בן שחר? אל השמים עלה, מעל כוכבי אל, והופע
לפנינו!"
רגע אחד לא קרה כלום, אך בעודי מסתובבת אל יהוידע במשיכת
כתפיים של ניסיתי-מה-שיכולתי, נשמע פתאום רעם מאחורי, ובמרכז
החדר הופיע השטן בכבודו ובעצמו, רכוב על הארלי דייוידסון שחור,
ולבוש בז'קט עור תואם.
"הממם..." המהם השטן, שולח מבט מלא הערכה אל מחשוף שמלת
הסטרפלס אלברטה-פרצי שלי (סאטן עם תחרה בשוליים, שנהב-אפרסק),
"אם יורשה לי לומר משהו לפני שאני שורף את כולכם על שטרדתם את
מנוחתי, את, יקירתי, נראית פשוט מהמם."
חייכתי, וזעתי מעט ימינה ושמאלה, שכן האלברטה-פרצי הזו גורמת
לי להראות ממש טוב מהצדדים. "אני מתנצלת שהפרענו לך," אמרתי
במתק שפתיים (ליפ-דואו אדום אש של וינסנט לונגו), "אבל אנו
מתחננים בפניך שתחוס עלינו ותאזין לבקשתנו... חוץ מזה, נראה לי
שלא תצליח לצאת מהמעגל שעל הרצפה."
השטן שלח יד מהוססת קדימה, אך מחסום בלתי נראה מנע ממנו ליישר
אותה אל מעבר לגבול הפחם. "וואלה." אמר.
"תראה, אדון שטן", אמר יהוידע, "שמענו שעלבת באלוהים ואמרת
שאיוב מאמין אדוק רק בגלל ש..."
"אני עלבתי בו? סליחה, יקירתי, מי זה התולעת הזו שזוחלת אצלך
בסלון? אני עלבתי באלוהים? על מה הוא מדבר?"
"אתה אמרת שאיוב מאמין..."
"לא, חביבי, מה שהיה זה שאלוהים ניפח לכולם את השכל איזה צדיק
גדול איוב ואיזה מאמין אדוק הוא. ככה שעה. כשהוא סוף-סוף גמר,
כולם שתקו, כי כבר לא היה להם כח אליו. אז אני, רק מתוך נימוס
ונחמדות, רק מתוך רצון לקשור שיחה, שאלתי אם יכול להיות
שהאדיקות הזאת קשורה לזה שאלוהים ברך אותו בכל-כך הרבה כסף
והצלחה. לא מתוך כוונה להעליב, אלא מתוך תקווה להעביר את השיחה
לקווים יותר פילוסופים, זה שכשאתה עשיר ומצליח אז יותר קל
להיות נחמד וטוב לב וככה. אבל אלוהים ישר התעצבן, זרק אותי
מהשמיים, ואמר שהוא כבר יראה לי שאיוב לא ישתנה גם אחרי שהוא
יתעלל בו. אז בבקשה, שיתעלל בו. לי בטח לא אכפת, אני השטן."
"לא אכפת לך שאדם חף מפשע יסבול בגללך?" שאלתי, מעפעפת בעפעפי
(מסקרה זהוב ורוד נחושתי של וינסנט לונגו).
"נראה לך? חוץ מזה, זה לא באשמתי. זה הקפריזות של אלוהים."
"אבל אלוהים אומר שאם תתנצל בפניו, הוא יניח לאיוב." אמר
יהוידע. "אז זה מה שאתה צריך לעשות. להתנצל."
"אני? צריך? לעשות?"
"עשוי להסכים לעשות?" הצעתי.
השטן גרד בעורפו, חכך בדעתו, ואז הבחין פתאום בפוסטר של ג'ודי
גרלנד. "יקירתי," אמר באיטיות, "אם אני לא טועה, זו כרזה
מקורית של הקוסם מארץ עוץ."
"אכן, כן." אישרתי, תוהה אם שווה לי להיפרד מהפוסטר האהוב כדי
להציל את יהוידע.
"קשה למצוא היום כרזות כאלה."
"ממש בלתי אפשרי."
"אני מאד אוהב את הקוסם מארץ עוץ."
"גם אני."
"הממם... אני אגיד לכם מה נעשה. בגלל שאתם מוצאים חן בעיני, או
לפחות חלק מכם, אני אעזור לכם. אתם תשלמו לי את התעריף הרגיל
שאני לוקח מבני תמותה תמורת שרותים, ואת הכרזה כבונוס, ואני
אתנצל בפני אלוהים. הולך?"
"התעריף הרגיל?"
"כן. שבעים ושתיים בתולות. הולך?"
"כמה?"
"שבעים ושתיים, אבל בשבילכם, נעגל לשבעים."
"הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני, ואנכי עפר ואפר," אמרתי כמו
שלמדנו בתואר ראשון, "אולי אפשר לסגור על חמישים?"
"בסדר, שיהיה חמישים."
"ואם לא נצליח להשיג חמישים, אלא, נגיד... חמש?"
"חמש בתולות והכרזה של ג'ודי גרלנד? בסדר, הולך."
"ואם, אולי, אחרי מאמצים רבים, תעלה בידינו רק בתולה אחת?"
"בתולה אחת? אחת? טוב, שיהיה, בתולה אחת, והכרזה."
"ואם לא ממש בתולה, אבל פחות או יותר פנויה רגשית, ובעלת
יכולות נדירות ללמד שדונים להכין אספרסו?"
"הו, יקירתי," חייך השטן והתניע את ההארלי, "זה יהיה לי לעונג
רב."
גרסה משוכתבת של הסיפור זכתה במקום השני בתחרות הסיפורים של
אגודת המד"ב ופנטזיה הישראלית, 2006 