"שניצל!" הצעקה התפרצה בחלל האויר. רעדתי, ידעתי מה מגיע -
האגרוף של יוסי נחת ישר על החזה שלי. "שניצל!" הפעם האגרוף של
ארז. "שניצל!"... "שניצל!"...
ככה זה היה, מאז שאני זוכר את עצמי. כנויי גנאי ומכות. אני
יכול להיות יותר חזק מארז, אבל לא להחזיר לו. כמו זאבים, כמו
גורי חתולים הרואים גוזל, כולם יקפצו עלי.
הדמעות. הכאב. הבושה. זה כל מה שאני יכול לזכור מבית הספר.
ועוד זכרון - שיעור ספורט. כדורגל. "בחירות". והקרב מול המורה
- "אני לא רוצה את שניצל אצלי!" "למה אצלי? שיוסי יקבל אותו".
והמורה שמנסה להסביר להם שניצן חייב להשתתף. "ניצן רץ 60 מטרים
הכי מהר". "אבל הוא שניצל, המורה. אני לא משחק עם שניצלים!"
בולע את המלח ומחייך. אני יודע שאם הם יראו את הדמעות, הם יראו
רק עוד נקודת חולשה.
ויותר מאוחר - טיול כיתה. "תגיד, שניצל, הבאת משהו גם בשבילי
לאכול?" השאלה מלוה כמובן בבעיטה מרככת עצמות. "אין מקום
באוהל שלנו, תישן בחוץ".
(אולי זה משום שאני ילד טוב? מחר אני מתחצף למורה).
כאן ועכשיו - נכנס למעלית, אוניברסיטת חיפה. לוחץ על קומה 25.
המעלית המהירה מדלגת מעל קומות 1 עד 18, ונותנת לי קצת זמן
לבד. רוצה לבכות קצת, ללכת לאבא, להסביר לו לפני שיקבל את
המכתב מהמורה... המעלית עוצרת בקומה 19, עמי נכנס. "שניצ...
סליחה, ניצן. למה אתה בא עכשיו
לכאן? אתה לא צריך להיות בבית הספר כעת?" קוטע קולו של עמי,
הדוקטורנט של אבא את מחשבותי.
עדיין כאן ועכשיו, עובר את הקומה ה-25. לא יוצא, לא הולך לחדר
של אבא. ממשיך. קומה 28. מוציא את האולר מהכיס.
זכרון - ערב כיתה. ניסיתי לבקש משיר לרקוד איתי. הצחוק שלה
יותר גרוע מהמכות של ארז. ארז ויוסי תופסים אותי ומנערים -
רגליים למעלה וראש למטה. ארז מגלה שיש לי אולר בכיס, לא בכיס -
כבר על הרצפה ליד הראש: "שניצל, למה האולר? אתה בטח לא תדקור
אותנו... חחח" מכה.
ושוב כאן, אותו האולר ביד, משחרר ברגים.
רחש, צל, חבטה. גוף מעוך ליד המגדל כמו שניצל
מת ב1996. יש עוד מיני מזונות שחובטים בהם, ואת מה ששמעתי
מה"חברים" שלו, לא הצלחתי לספר להורים שלו.
כולנו מתאספים עדיין, כל קייץ, שם בבית הקברות מתחת למגדלי
המסגד של כבביר, לאזכרה. יוסי נפצע באנטיפאדה, ארז ושיר
התחתנו, לא זה עם זו. המורה גילה מגיעה כל שנה עם כמה מתלמידיה
לאזכרה, אבי ועדנה בוכים, מסתכלים איך הבן הקטן שלהם עולה
לחטיבה, לתיכון, מתגייס לצבא... והגדול עדיין בן 14
