התעוררתי, הסתובבתי.
היית שם.
בוקר לפני כן התעוררתי במיטה לא שלי, לריח לא שלנו, והרגשתי
טוב, כי הסיטואציה ההיא כבר לא היתה חדשה או שונה, אלא טבעית
ונכונה. אבל הבוקר... התעוררתי אליך. מיליון רגשות גאו בתוכי,
אך בעיקר חשתי רוגע. כיסיתי את עצמי ונצמדתי אליך. חזרתי
לישון.
נשיקות של בוקר. פה סגור. משתדלים לא לנשום אחד על השני. סקס
של בוקר, אמיתי כל כך, עדין כל כך. שלנו.
אתה מלטף את גופי הכואב, מנשק במקומות שהם רק שלך. חלקם כבר
נושקו על ידי אחר, אבל אתה לא תדע זאת.
מתלבשים יחדיו. חוזרת אל בגדי האתמול. אתה ממהר אל השירותים,
מטיל מימיך, מוריד את המים ונעמד מול הכיור והמראה. מן הסתם
בוחן את פניך. האם בטבעיות לקחת את מברשת השיניים או שמא הקדשת
לה טיפת מחשבה? הידעת שליום הזה היא חיכתה? חצי שנה היא מונחת
שם, ואני מביטה בה יום יום, מעוניינת להשליך אותה אל האשפה,
אין בה עוד צורך, אין מי שישתמש בה. היא מהווה תזכורת
להתעוררות בלעדיך, לחסרונך, ולעיתים היא דווקא מהווה תזכורת
לקיומך, אי שם הרחק. אתה חוזר אל החדר עם שיניים לבנות, פיך
מדיף את ריחה של משחת השיניים, ואני יודעת, השתמשת בה, במברשת
שלך, שכל כך רציתי לזרוק, ולא הצלחתי, שתירצתי לעצמי אלפי
תירוצים על מנת להשאירה. חודשים היא ישבה שם וחיכתה שתחזור,
והנה באת ושימשת אותה, ושוב אני מוציאה אותך מחיי, מביטה בה
ותוהה, מדוע אני אינני מצליחה להוציא מחיי גם אותה. |