|
החלון שליד מיטתנו
ובוקר שבת חוברים
להאיר אותנו, ואת
מנסה לכסות את השמש
בשמיכה שאני מעיף ממך
בחיוך זומם.
אנחנו מתחילים את היום
שכולו התחלה אחת בשבוע
של התחלות וסופים והתחלות
וסופים.
באופן מפתיע-לא מפתיע,
ספק צף בעיניי כשאני מביט
בך, מה יביאו לנו הזריחות
שעוד לא זרחו עלינו?
ואז את מחייכת כשאת
פותחת חלון, ומשהו בי
נפער
לרווחה.
ואת מצחקקת למראה ציפור
קטנה
מדלגת במתיקות ששמורה
לבעלי המעוף.
צחוקך מצמיח פעמוני רוח
שמטפסים ומכסים את קירות לבי
והם כותבים אותנו
לתוך מלודיה אליה
אצבעות רגישות שואפות.
בתוכי אני שומע אותנו
מתחבקים
לתוך המלודיה
אנו במקצבים שונים
ובגבהים שונים
אך אקורדים אקראיים-לא אקראיים
קושרים אותנו.
ואנחנו בסינקופה שלא נגמרת
מהרמנת ספקות לאוויר
קליל שמתנדף בנינו,
מזכירה לי שהפסנתר שכולנו מרכיבים
בקיומנו, הוא פסנתר ללא פסנתרן
וכל קליד בעל צליל מקורי ומשתנה,
ושבמלודיית האהבה יכולים
טונים וחצאי טונים להפוך אחד,
כמונו. |
|
|
דודו בא אלי
וביקש קצת קוק
אמרתי לו
דודינקה אתה
יודע שיש לי רק
גראס אז הוא
ביקש קצת גראס
אמרתי לו דודילה
אתה יודע שיש
יובש עכשיו גם
חורף וגם בלאגן
בגבול, אז הוא
שאל אם יש לי
כדורים,
הזדעזעתי אמרתי
לו דודו אני לא
מחזיק כימיקלים
דיברנו על זה
לא?
אז הוא ביקש
אקונומיקה
נתתי לו, אני לא
מסוגל לסבול
כימיקלים.
ד"ר מישה רוזנר
הרופא האישי שלי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.