עוד ענף ועוד ענף. עוד זינוק בין עץ לעץ, תמיד בדרך למעלה. עד
לצמרת העץ הכי גבוה, או עד שלא תוכל יותר.
אבל בבוקר הסתווי ההוא ביער השיר לא הייתה זו רק דרך-חיים
בשביל קאיטרה קו-רוין הצעירה, עושת-צרות ידועה היטב בין
העלפים; היא הייתה חייבת להגיע להיכל המועצה הגבוהה לפני
שיסגרו בפניה את השער, לפני שיתחילו את אותו דיון גורלי בלי
שתשמע.
אמה, הדרואידית הבכירה קריסטה קו-רוין, הייתה חברה מכובדת
במועצה. זאת על אף גילה הצעיר, והעובדה שבתה הייתה מחוץ
לנישואין. אך מעמדה ככוהנת בדרגה כזו בגיל כה צעיר (250 שנים)
והכריזמה המלכותית כמעט ששידרה - שלא לדבר על יופיה הרב - תרמו
לתדמיתה במועצה ומחוצה לה.
כולם תמיד אמרו שקאיטרה דומה לה כשתי טיפות מים - ובכן, אם מים
היו בוערים; כי לקייט כמו גם לקריסטה היו עור בהיר ומנומש,
שיער לוהב, ומזג בהתאמה. הן היו נוחות להיעלב, והתנגדותן לכל
דבר שבחרו להתנגד אליו הייתה חריפה - הן מילולית והן פיסית.
מעבר לזה, שתיהן ידעו לנוע כצל ביערות, בלי שאף אחד יוכל לראות
או לשמוע; רוח הסיירים-הדרואידים של מכורתם העתיקה הייתה בהן.
רק הבדל אחד ניכר לעין ונבע כמובן מניסיון: קייט רק התחילה את
לימודיה ככוהנת-יער - ונתקעה בשלב מוקדם, יש לציין - ואילו
קריסטה הייתה דרואידית מוערכת.
אך מעבר לכך היו המון הבדלים: קייט הייתה קצרת-רוח ורועשת רוב
הזמן, בניגוד למרבית העלפים; ואילו קריסטה הייתה שלווה, אם לא
היו עולים לה על העצבים, והיא לא הרביצה כמו קייט. קריסטה חיה
על-פי ההיגיון המוכר והממסדי-עלפי, אך בתה הייתה מפקפקת בו.
קריסטה הייתה לוחצת יד לחבר; אולם קאיטרה הייתה קופצת עליו
בחיבוקים ונשיקות. היא הייתה הרבה יותר אמוציונלית מאמה
ומאנשים בסביבתה. לפעמים זה עורר אצלם שעשוע, ולפעמים זה עורר
אצלם הסתייגות. משום מה, כך קייט תמיד חשבה שזה אמור להיות,
ולא משנה איך היא חונכה. קייט העריצה את אימה, אבל תמיד ידעה
בסתר ליבה שהן שונות במקום הרבה יותר עמוק. היא לא יכלה להסביר
את זה מעולם... אבל קאיטרה קו-רוין הייתה תמיד חצויה בין שני
עולמות.
פעם באור ופעם בצל, קייט המשיכה לרוץ ולזנק באתלטיות מרשימה
בין העצים, ושמש הבוקר הבהבה חליפין אל תוך עיניה. אם לא הייתה
מסתנוורת, ודאי הייתה שמה לב לעלף בגלימות האפורות ששם לה רגל.
"ככה את רוצה להיות באפורים, קייט?" שאל העלף מעליה. "באמת
החלדת אם הצלחתי להפיל אותך מהעץ."
"מצחיק מאוד, אידיוט." הטיחה קייט, בעודה תלויה הפוכה מרגליה
על אחד הענפים התחתונים. "עכשיו תעזור לי לקום." היא נפלה דרך
כמה וכמה ענפים עד שהצליחה לבסוף להיאחז במשהו, ונשרטה במקומות
שאפילו לא הייתה מודעת אליהם. שמלתה הירוקה הקצרה נקרעה
בקצוות.
העלף הקרוי קווינלאן ראנדין נעתר ושלח את ידו אליה. קייט הגיעה
אליה בכפיפת בטן אחת, הזדקפה לישיבה ומיד קמה על הענף המתנודד.
"מה אתה עושה פה בכלל?" גנחה. "חשבתי שאתה בסיור."
"הייתי בסיור." אמר קווין. "חזרתי."
"תמציתי כמו תמיד." העירה קייט. "באת למועצה, נכון?"
הוא הנהן. "אקאריד דרש את הנוכחות שלי."
"אה-הא!" קראה קייט. "אם כך, תוכל ללוות אותי." והיא הוסיפה גם
את החיוך השובב המפורסם שלה. אין הרבה אנשים שלא היו נכנעים
בפניה כעת.
"אהמממ..."
"אהמממ מה?"
"אימא שלך." אמר קווין. "היא קצת אמרה לי לדאוג ש..."
"שמה?" קייט זקפה גבה.
"שלא תיכנסי." סינן קווין.
"אתה רוצה מכות?"
"זה עניין רציני, קאיטרה." נזף קווין. "אני יודע שהיא נותנת לך
לצפות בהתכנסויות של המועצה בדרך-כלל. אני בטוח שיש סיבה טובה
שאת לא נכנסת הפעם."
"כאילו זה יעצור בעדי." לעגה קייט ודחפה אותו לצד. היא המשיכה
בדרכה בזעם. הוא תפס לה את היד בכוח וגרר אותה חזרה.
"אין שום סיבה לכעוס, קייט." אמר קווין. "פשוט תעזבי את זה פעם
אחת."
"אתה שם לב שאתה נוגע בי." העירה קייט בקול רם.
"שמתי לב." הטיח קווין.
בתוך שניות הוא עצמו נפל כמה וכמה ענפים.
היכל המועצה הגבוהה היה מעין ארנה עשויה בולי עץ שהתבססה על
מקום התפצלותם של מספר ענפים גדולים בעץ הכי גבוה ביער,
כשהענפים וקורות עץ נוספות תומכים במושבים מבחוץ. כל מי שהבמה
ניתנה לו היה עומד ונושא את דבריו בתחתית הארנה, מעגל צר בו
כולם צופים בו מלמעלה. השאלות בסוף הדברים, עם זאת, היו ניתנות
ע"י חברי המועצה ממקומם הנעלה; סימן סמלי להטלת הספק הנחוצה.
היו כמה ענפים מעל הארנה הפתוחה מהם היה ניתן לצפות בדיונים,
אולם הגישה הייתה אסורה היום, מטבע הדברים. הדיון היום היה
דיון בדלתיים סגורות, ולפיכך סייריו אפורי-הגלימה של קווינלאן
שמרו על כל פתח. הם הכירו את היער לפחות כמוה ואולי יותר, וגם
את כל הכניסות לקרבת ההיכל; יתרון הביתיות עמד לצדם.
אבל קייט תפסה את גלימתו של קווינלאן לפני שנפל, וזה היה
היתרון שלה. היא הגיעה למקום התצפית המוכר ללא בעיות מיוחדות,
כי ברדסה היה משוך מטה, והאפורים חשבו שהיא אחת מהצוות. היה
מספיק להגיד משהו בנוסח "לורד ראנדין שלח אותי לראות מה קורה
למעלה" כדי לעבור. זה היה כל כך קל.
קייט הייתה צריכה לשכב על הענף שמעל הארנה כדי להישאר במסווה.
היא הייתה בנקודה אולי שלושה מטרים מעל המושב העליון - ואולי
שלושים מעל התחתית. היציעים היו הומי-אדם ורועשים בהתאם. איש
אחד ניסה להשקיט את הרוחות במרכז הארנה, בתחתית. היה זה שר
היער הנרגן, אקאריד. היא זיהתה מיד את שיערה האדום של אמה באחת
השורות הראשונות.
"גבירותיי ורבותיי הנכבדים." קרא אקאריד. "שקט, אני דורש שקט
באולם."
ההיכל השתתק בתוך מספר רגעים.
"תודה רבה." קרא אקאריד. "כפי שכולכם יודעים, קהילת הגולים של
דרוארקאן וקהילת יער השיר סבלו באחרונה ממחסור כבד במזון
ובאמצעים בסיסיים אחרים. הציד פחת ביער בשנים האחרונות, הוחלט
כבר שאיננו יכולים להסתכן ולשלוח סירות דיג לים, ויער השיר
אינו מתאים לחקלאות בהיקף רחב או למרעה. בימי תהילתה של
דרוארקאן היינו משתמשים בלחשי הדרואידים כדי לאפשר גידול מהיר
של מקורות מזון, אך כעת האבקות מהם רקחו הדרואידים את השיקויים
שלהם הולכים ואוזלים.
"הצעות שונות לפתרון בעיות אלה כגון התפשטות לתחומי בני-האנוש,
או הפעלת קשרי מסחר איתם לא נתקבלו על-ידי מועצה זו. לפיכך אין
לנו ברירה אלא למצוא דרך להשיג את אבקות הדרואידים האבודות,
ולשם כך התכנסנו כאן היום." אקאריד כחכח בגרונו. "חברת המועצה
קריסטה קו-רוין, הבמה שלך."
אמה של קאיטרה קמה ממקומה וירדה אל מרכז הארנה. אקאריד חזר אל
מושבו בשורה הראשונה.
"מועצה נכבדה." החלה קריסטה. "אני פונה אליכם היום כאחיי
ובני-עמי, בבקשה לרחמים."
היא ביצעה את ההשתהות הדרמטית הרגילה שלה, ואז החלה שוב לדבר.
"רחמים!" זעקה. "בשעה שמועצה זו יושבת ומתדיינת בלי-סוף, ילדי
עלפים, גמדים, בני-מחצית ופיות כאחד גוועים ברעב. ציידים
חוזרים מן היער מוכי-ייאוש. חקלאים בוכים על יבול אבוד. ואנו
הדרואידים, שהיינו אדירי-עולם לפני זמן לא-רחוק, אובדי-עצות.
בעבר נעזרנו בחוכמתו ובכוחו של הדרואיד העליון, אך כעת אנו
מנותקים ממנו, ומוטל עלינו למצוא פתרונות אחרים."
"חבר-המועצה קארף מבקש רשות לדבר." גמד בעל חזות מוצקה וזקן
שיבה קם ממקומו.
"דבר, קארף." זרק אקאריד.
"אני לא רוצה לזלזל בדברים אלה או להקל ראש במשבר זה," החל
קארף, "אבל נשאלת השאלה האם אין זה עוד אחד מתרגיליה של
חברת-המועצה קו-רוין-" הוא עצר ונתן בקריסטה מבט נוקב, "-אשר
פעם אחר פעם, במשך עשרים שנה, מנסה להעביר את אותה הצעה!
ניסיון להעביר הצעה זו שנית תוך שימוש לכאורה במצבנו הקשה -
למען האג'נדה הבלתי-רלוונטית והבלתי-הגיונית של חברת-המועצה
קו-רוין - הוא זלזול במועצה נכבדה זו."
"במשאלה לארגונה של משלחת סיור אל מכורתנו אין שום זלזול
במועצה זו או אחרת, חבר-המועצה קארף." השיבה קריסטה.
"דרוארקאן אבודה, קריסטה." אמר קארף בקשיחות. "יעברו עשרות
שנים לפני שנוכל לשלוח אנשים לבדוק את מצב השטח." קייט רצתה
לקפוץ מהענף שלה ולחנוק אותו. איך הוא מעז! "מועצה זו לא תתמוך
בהצעה להשיב את אבקות הדרואידים מדרוארקאן." מלמולי הסכמה
נשמעו מן היציעים.
"ואף-על-פי-כן אמרתי משאלה, ולא הצעה." הבהירה קריסטה. "איני
רוצה להטריד עוד את מועצה זו בהצעה שלא נתקבלה גם קודם לכן,
ומשום כך זו אינה הצעתי."
"מהי הצעתך, אם כן?" שאל אקאריד.
"הצעתי היא לבקש עזרה ממקור אחר." הכריזה קריסטה. "עזרה
מדודנינו משכבר הימים."
מלמולי מבוכה החלו בקהל הנכבדים. כולם ניסו להיזכר האם יש להם
דודנים שלא גרים איתם בקהילה. בסופו של דבר כולם הגיעו למסקנה
הברורה שהקהילה הלא-אנושית (שאינה של יצורי-אופל) היחידה בעולם
היא זאת שלהם.
"אני מדברת כמובן," אמרה קריסטה, בחיוך קטן של מנצחת, "על עלפי
הקרח."
כל יושבי הארנה קמו על רגליהם כאחד והחלו לקרוא בהמולה. קייט
נפלה מהענף מרוב הפתעה, ונאחזה בקושי בענף צעיר ודק יותר.
"מגוחך!" צעק אחד.
"הם לא קיימים!" צעק שני.
"אני דורש התפטרות!" צרח קארף.
קייט הלכה והחליקה. כל תנועה שעשתה כדי להגיע חזרה לענף האיתן
רק כופפה יותר את הענף הגמיש, והרחיקה ממנה כל סיכוי להתייצב.
כפות רגליה נמצאו כעת פחות ממטר מעל פדחתו של חבר-מועצה מזדקן
שעמד וצעק כמו כולם.
"שקט!" צרח אקאריד. "אני דורש שקט בהיכל! אתם תכבדו את המקום
הזה!"
בדיוק כשאקאריד הצליח להשתיק את כולם, הסתער עלף נסער, שרוט
ומלוכלך - שלא לדבר על מחוסר גלימה - מן הדלתות התחתונות אל
תוך הארנה. "שר העיר!" רעם קולו של קווינלאן. הוא התקרב אליו
ודיבר יותר בשקט. "יש לנו פרצה באבטחה."
בנקודה הזו קייט נפלה מהענף וצללה, ראש קדימה, אל תוך
היציעים.
קייט הייתה מרותקת ביומיים הבאים, תרתי-משמע. היא אמנם החלימה
במהירות יחסית מזעזוע המוח שקיבלה וכל השריטות הגלידו במהירות
גם אחר כך, אבל לא הרופא הוא זה שקרקע את הנערה אחוזת-התזזית
לחדרה, אלא סמכות הורית. קייט בילתה שעות על המיטה, בוהה
בענפים המשתרגים על יד חלונה, ובציפורים שפקדו אותם מדי פעם.
על אחד הענפים הרחוקים היא יכלה לצפות בקן הולך ונבנה, אבל בזה
זה הסתכם. היא הייתה יכולה לטפס בעד החלון המזורגג אילולא אמה
חתמה אותו בלחש של דרואידים.
קריסטה הגישה לה כוס תה למיטה בצהריי היום השני. על המגש היא
הכינה גם כוס לעצמה.
"זה היה טיפשי, נכון?" שאלה קייט. "זה היה טיפשי, מסוכן, מיותר
והביא רק צרות."
"כמובן." השיבה קריסטה ביובש. "אני רואה שאת זוכרת את נאום
הנזיפה בעל-פה."
"אכזבתי אותך מאוד, נכון?" שאלה קייט. "בבקשה תסלחי לי."
"אין צורך בסליחות, ילדתי." אמרה קריסטה ונשפה על התה שלה.
"אני חושבת שזה בדיוק מה שהייתי עושה במקומך." היא הספיקה
להתרחק בזמן לפני שצחוקה המתפרץ והזדקפותה הפתאומית של בתה היו
מעיפות לה את הספל.
"זה הכל היה תרגיל, אם כן?" צחקה קייט.
"תשתי את התה שלך, הוא מתקרר."
"נו, אמא."
"למעשה, לא." אמרה אמה ברצינות.
"לא?"
"לא." אמרה קריסטה. "הנחתי שלהגיד לך מפורשות שלא תלכי היה
דווקא עודד אותך ללכת, אבל קיוויתי שקווינלאן יעצור אותך."
"הפתעתי אפילו אותך, אמא יקרה." חייכה קייט חיוך מנומש.
"אין זו בדיחה, ילדתי." אמרה קריסטה ברצינות. "משהו אינו כשורה
בעולם מסביבנו. זמנים אפלים בפתח, וכל שורש, גזע וענף צועקים
את זה לאוויר."
"האם הצל של דרוארקאן הגיע לכאן?" שאלה קייט.
"לאיש אין תשובה." אמרה קריסטה ולגמה מהתה. "כמו שנאמר, בעבר
השומר הוא שסוכך עלינו מפני תנודות האור והצל בעולם. כעת אנו
חשופים."
"אז עכשיו יש את המשלחת, לא?" שאלה קייט. "זה יעזור?"
"את תמימה, ילדתי." אמרה קריסטה בקדרות. "את מתמצאת בדרכי
היער, אך לא בדרכי עולם. איש לא יודע. איש לא יכול לבדוק. אנו
לוקחים הימור עיוור על עתידם של אלפי שוכני היער הזה, הודות
לאטימותה של המועצה."
זאת הפעם הראשונה מזה שנים שקייט ראתה את אמה מרכינה את ראשה
ומוחה דמעה. קייט הייתה בוכה המון כל פעם שהייתה מדוכאת, אבל
קריסטה שמרה תמיד על קור-רוח. קייט תמיד חשבה שתוכל לסמוך עליה
להישאר קרת-רוח, והיא לא ידעה מה לומר. אמה נכנסה איתה מתחת
לשמיכה. בשורות קשות, ידעה העלפית הצעירה, הולכות להגיע.
"גדלת, קאיטרה." החלה קריסטה ברעד. קייט ידעה שזה לא התחלה
טובה, כי אפילו אמה קראה לה לעתים רחוקות בשם המלא. "גדלת מעבר
למה שיכולתי לצפות. את נערה מיוחדת מכפי שאני יכולה להבין. את
שונה באופן יפהפה."
"מה קורה, אמא?" שאלה קייט בחשש.
"יש בך כוח, קאיטרה. יש בך אש שבוערת מיום היוולדך, ואף אחד לא
יוכל לכבות אותה. וזה יהיה לי כואב להגיד את זה, אבל בדיוק
בגלל זה את חייבת ללכת."
"ללכת?!" שאלה קייט. "ללכת לאן?"
"עם המשלחת." ענתה אמה. "לצפון."
"איך?"
"הפגנת נחישות רבה כששברת את הראש על היציע ההוא."
"אוי." קראה קייט. "אם כך, זה באמת היה טיפשי."
"עכשיו תשתי את התה שלך, הוא מתקרר." ציוותה קריסטה.
כבדות נחה על יער השיר עם האור הכחלחל שלפני עלות השחר, שבוע
לאחר מכן. לחש דחיסה שימושי הקל על קייט מאוד לארוז את הציוד
לתוך תיק גב קל יחסית. רוח קרה במפתיע שיחקה בנחת בגלימת
הסיירים האפורה החדשה שלה.
"שמעי אותי." אמרה קריסטה חרש. "ישנה סיבה טובה שאני אומרת לך
לעזוב את המקום הזה."
"בטח שיש." קבעה קייט. "עלפי הקרח."
"כן." אמרה קריסטה. "אך יש גם סיבה אחרת."
האם עצרה את הילוכה והביטה אל העלפים האפורים, המתמזגים אל
הסלעים העגלגלים שהקיפו את קרחת היער שלהם. אחר כן הרכינה ראש
לעבר בתה.
"אם משהו ישתבש - כל דבר - אני רוצה שתבטיחי לי שתמשיכי. אל
תפני אחורה, אל תפחדי. את תראי שתוכלי להתמודד עם האנושיים
הרבה יותר טוב מהחבורה העלובה הזו." היא התקרבה לכדי לחישה
באוזן. "אל תשכחי שדבר לא יוכל לפגוע בך אם לא תתני לדבר לפגוע
בך. אני לא מדברת רק על תלאות הדרך, או באויב בו תיתקלו.
הסכנות הן באנשים אותם את פוגשת. את נותנת אהבה ומקבלת אהבה,
אך תמימותך תנוצל עד תומה. אל תבטחי באיש."
"אל תדאגי, אמא." צחקה קייט. "קווינלאן ישמור עליי."
הן התקדמו עוד מספר צעדים ואז קריסטה עצרה בשנית.
"מה, אמא?"
"זה לא רק טיול קטן, קאיטרה. היו יכולים לשלוח אלף אנשים אחרים
במקומך, אבל הרשיתי לך ללכת, אפילו שאת הדבר היקר לי מכל."
"את לא הולכת להוציא אותי מזה עכשיו." מחתה קייט.
"יכול להיות שתגלי אמת נוראה מחוץ ליער הזה, ואני לא אוכל להגן
עלייך מפניה."
"די, אמא, את לא מדברת בהיגיון."
"תקשיבי עד הסוף." אמרה קריסטה. "אנו נראה אחד את השני בקץ
הסיפור. עוד יהיו לנו ימים יפים. וכשאת שם בחוץ, אני רוצה
שתזכרי את זה. אני רוצה שתזכרי אותי."
"את תאמיני לי אם אגיד לך שהכל יהיה בסדר?" שאלה קייט.
"לא הכל יהיה בסדר." אמרה קריסטה. "האדון אומר לנו שזה לא נועד
להיות בסדר. אבל אני מקווה שאת תהיי בסדר."
"את לא הגיונית, אמא." אמרה קייט. "אני אוכל להסתדר בעצמי. אני
ילדה גדולה - ואת תראי שאת תהיי גאה בי."
קריסטה לא ענתה. היא רק חיבקה אותה חיבוק אחד אחרון.
אחר כך, קייט נזכרה שאמה מעולם לא אמרה לה את הסיבה השניה.
בימים הראשונים עברה הפלוגה האפורה על פני הגבעות המיוערות
שמצפון ליער השיר. היה זה אזור ספר, רחוק מכל מקום, וגם
האנושיים לא התקרבו לשם כלל. אף על פי כן, הייתה זו הכמות
הגדולה ביותר של לא-אנושיים שיצאה אל העולם מזה זמן רב, וכל
אמצעי ההסוואה האפשריים ננקטו. היה זה מסע סהרורי במקצת;
מאתיים עלפים, גמדים, קרנאים, בני-מחצית ולא-אנושיים אחרים
נעים על הקרקע, על הענפים, במעוף או בדרכי הקסם של הדרואידים -
אולם הכל נעשה בשקט מוחלט, כשרק קולות הציפורים מלווים אותם.
האפורים היו חבורה הרבה יותר קודרת ממה ששיערה קייט. הפלוגה
הורכבה מן האנשים המנוסים ביותר של קווינלאן, אנשים שהיו
יוצאים אל היער לבדם למשך חודשים שלמים. זה נשמע הרפתקני ביותר
- אך למעשה אותם סיירים היו אנשים מתבודדים, נרגנים ועם אדישות
גדולה לכל העניין האלמנטרי של היגיינה אישית.
למעשה הייתה לה, חוץ מקווינלאן, רק ידידה אחת שהכירה לפנים.
לינאה הייתה חברתה לכיתה בבית-הספר לדרואידים, אולם בניגוד
לקייט היא כבר עברה את מבחני ההסמכה מספר חודשים לפני כן, וכעת
ליוותה את האפורים כרופאה, כאשת-דת, כגששית וכעזר רציני בכל
שעת מצוקה. היה זה מקובל לשלב דרואידים בכוחות הביטחון בקרב
האוכלוסייה הלא-אנושית, בתוקף מעמדם כעושי-נסים מקצועיים לכל
דבר; ובהתחשב בבעיות שהסיירות יכלו להיתקל בהן בארצות הניכר -
אפשר היה להניח שנסים היו נחוצים.
לפי היכרותה עם לינאה, קייט חשבה שקריירה של עושת-נסים היא
בדיוק הדבר הנכון בשביל העלפית היפהפייה והמושלמת. רק בת 22
(דבר שהוא חסר משמעות עבור העלף הממוצע, שכבר עבר מאה שנים או
יותר) וכבר הייתה עילוי בעיני כל חונכיה, הילדה היפה והמקובלת
ביותר בקהילה - ועקב כך גם בעולם הידוע. אבל כל הדברים האלה
היו רק ניואנסים נלווים לבעיה האמיתית אצלה.
היא נדבקה לקווינלאן.
בכל פעם שראתה את קווינלאן או לינאה באיזשהו מקום, מסביב
למדורה בלילה, בזמן ההליכה או באיסוף פירות-יער למלאי המזון,
היא ראתה אותם ביחד. הם דיברו, הם צחקו, ופעם אחת אפילו חשבה
שראתה אותם מחזיקים ידיים. למעשה הזמן היחיד שבו הייתה בטוחה
שהם לא היו ביחד היה באוהלים בלילה - מכיוון שלינאה חלקה איתה
אוהל. ברגעים אלה קייט אמנם הייתה בין כל כך הרבה אנשים זרים
וחדשים, אך כמעט ללא חברים.
כך שהיא הלכה לאורך המסלול בפיזור-נפש וחשבה על כל הדברים שאמה
אמרה לה בפגישתם האחרונה. הרי מה כבר יכול לקרות? היא נמצאת
בין הסיירים האפורים, הלוחמים הטובים ביותר שכל אחד יכל לקוות
שיהיו לצידו. היא לא ראתה שום סיבה טובה לגישה שלילית.
"על מה את חושבת?" הגיח לפתע קווינלאן לצידה. "ניסיתי לתאר
לעצמי מה את חושבת, אבל החלטתי לשאול."
"ולמה זה, קווין?" שאלה קייט חרישית.
"לא הצלחתי לתאר לעצמי," השיב בנחת, "כי אני לא רגיל לראות
אותך חושבת."
זה גרר מכת מרפק מאוד כואבת בצלעו של העלף בגלימה האפורה.
"אולי אני תוהה מה אתה והנסיכונת עושים כל הזמן ביחד." הטיחה
קייט.
"אולי היא היועצת הטקטית שלי." הפטיר קווין ושפשף את צלעו.
"הא! הייתי משלמת בשביל לראות אותך מציג את זה כך למועצה."
"את כזאת ילדותית לפעמים." נהם קווינלאן. "כל מה שאני עושה
איתה קשור אך ורק לעבודה."
"כל מה שאתה עושה עם עלפית בלונדינית בת 22 קשור אך ורק
לעבודה."
"את מקנאת, קייט?" שאל והתכונן לחסום מכת מרפק נוספת.
"לא!" סיננה והכתה בו במרפק אף-על-פי-כן. "אני פשוט מרגישה קצת
מוזר עכשיו."
"קצת לבד?"
"קצת."
"אז תצטרפי אלינו מדי פעם."
"אתה ממש מתחנן לעוד מכות."
"מה?" שאל קווינלאן. "אתן באוהל אחד. רק הגיוני שתצטרכו להשלים
מתישהו במסע כזה ארוך."
"לא!" מחתה קייט. "היא כזאת ילדה מגעילה! אתה יודע שהיא מחטטת
באף כשהיא חושבת שאף אחד לא מסתכל."
"אהמ... את לא חייבת לספר לי הכל, קייט."
"הנקודה היא שאני לא רוצה שום קשר עם הבחורה הזאת. אני שונאת
אותה."
"שונאת אותה..." מלמל קווינלאן. "שונאת אותה... מילה קצת קשה,
הייתי אומר."
"מה זאת אומרת?"
"להבדיל מבני-אנוש, קייט, עלפים לא שונאים. אנחנו קהילה קטנה
של אנשים נזקקים שצריכים להיתקע אחד עם השני מאות בשנים; אנחנו
לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. מעבר לזה, כל מי שנמצא במסע
הזה הוא חלק מצוות, וכדי שצוות יפעל כמו שצריך, אנחנו צריכים
להחליק את הבעיות שלנו. כך שאם זה לא מתאים לך, לא היית צריכה
להצטרף לאפורים."
קייט נדהמה. "לא אמרתי את זה." אמרה חרישית.
"אז תשלימי איתה, וכמה שיותר מהר. לינאה היא חברה טובה
ודרואידית מצוינת, ואת לא יודעת מתי תצטרכי אותה לצידך."
"אבל-"
"אין אבל, קאיטרה. תתבגרי." נהם קווין ונפרד ממנה.
"קייט."
קייט התהפכה על הצד בתוך שמיכותיה.
"קייט." נשמע הקול שוב. קייט מלמלה משהו ונאנחה.
"קייט!" הקול היה מלווה בבעיטה רכה אך מפתיעה בצלעותיה של
העלפית.
"מה?" רטנה קייט וסובבה את ראשה לכיוון.
"תתעוררי, עצלנית." פקדה לינאה, העומדת מעליה.
"לכי תזדייני."
עוד בעיטה.
"מה את רוצה?" קראה קייט. "את לא רואה שאנשים מנסים לישון
כאן?"
"משעמם לי." הביטה בה לינאה בעיני עגל.
"אוי מסכנה." נהמה קייט. "עכשיו תזדייני לי מהעיניים לפני
שתקבלי אחוזי נכות."
"נו באמת, קאיטרה." התלוננה לינאה. "את לא יכולה להתעלם ממני
לנצח. זה רק עניין עד שנצטרך לעשות משהו כיפי באמצע הלילה.
אנחנו בנות."
"זה כיף לישון." טענה קייט וכיסתה את ראשה בשמיכה.
"זה כיף עוד יותר להטיל לחשים על קווינלאן." טענה כנגדה לינאה.
"את רוצה לעשות מה?!" קייט השילה את השמיכה מראשה בבת-אחת.
"אני רוצה למתוח את קווינלאן."
"למה?!"
"כדי להוכיח לו שהוא לא נפוח כמו שהוא חשב כשהוא קיבל את
המשימה הזאת." אמרה לינאה. "אני בטוחה שהבחנת שהוא הפך לשמוק
ברגע שהוא קיבל פיקוד על המשלחת."
"היה קשה לא להבחין." הסכימה העלפית האדמונית.
"אני חושבת שכולנו אהבנו אותו יותר טיפש ומקסים יותר מאשר טיפש
חסר-רגישות. אני רוצה להזכיר לו את זה... ומי יודע?" חייכה
לינאה. "אולי זה ישפר את כישוריו כמנהיג."
היה זה לילה מאוד גרוע למתיחות; ערפל כסוף ומקפיא נח על היער
כעל קרקעיתו של ים, והיציאה משמיכות הצמר בשתיים בלילה ערערה
את נחישותן של העלפיות הצעירות לא מעט. אף-על-פי-כן, הבנות
התגנבו בגלימות האפורות הכי עבות שלהן אל תוך האפלה.
"גורם ההפתעה, יקירתי." חיזקה לינאה את ידיה של ידידתה
המסתייגת, "חוק בסיסי בטקטיקה. לילה כזה מגעיל הוא בדיוק הזמן
שאף אחד לא יצפה לזה."
"גם לא מי שעושה את זה, מסתבר." אמרה קייט.
"דברי חלש." לחשה לינאה. "את יודעת שיש שמירה."
"מה את מתכננת?"
"פיתחתי זן חדש של קיסוס שתלוי בחום גוף." לחשה הדרואידית.
"הוא מתלפף סביב הגפיים תוך שניות ומחבל בתנועה. לוקח שעות
להוריד אותו. רציתי לזרוק אחד על קווין בזמן שהוא ישן. הנה,
קחי שקית." לינאה נתנה לה שקיק זרעים קטן.
"זה אחד מהצמחים-אינסטנט האלה?" שאלה קייט.
"כן. את זורקת את הזרע ופוף! יש לך גינה." צחקה לינאה. "נכון
שזה נהדר? אני פשוט אוהבת להיות דרואידית."
"כן, כן." אמרה קייט. "תיחנקי על זה. אני עדיין יכולה לקלוע חץ
לגומות חן של הלחיים שלך." היא לקחה את הקשת ורת סכין הציד שלה
מתוך הרגל; אפורה אמיתית לא נתפסת מופתעת.
"הנה זה." אמרה לינאה. "אוי שיט, הוא לא ישן."
שיחה נשמעה בתוך אוהלו האפור של מפקד המשלחת. קולו של קווינלאן
נשמע בבירור לאוזניים המחודדות של העלפיות. "לא, עורב, עדיין
לא השגתי את כל הכמות שאתה צריך. אני מפעיל את כל המלקטים שאני
יכול להפעיל בלי לעורר חשד."
"ובכן, זה לא מספיק, ילד." נהם קול ניחר מבפנים. "אתה יודע
שהרעיון הקטן שלך לא ייצא לפועל אם אני לא אשאר בסביבה מספיק
זמן כדי לעזור לך ליישם אותו."
"מה זה?" לחשה קייט.
"נראה כאילו מפקדנו היקר שכר לעצמו יועץ חיצוני." אמרה לינאה.
"את מריחה את זה?"
"כן." קייט עיקמה את אפה. "בן-אדם."
"תחזיק מעמד עוד קצת, זיק." אמר קווין. "עדיין לא הספקתי לבסס
את הסמכות שלי. האפורים הוותיקים עדיין לא בוטחים בי."
"כמו שאני רואה את זה," השיב זיק, "אתה תיאלץ לבצע בחירה. לכבד
את העסקה שעשית עם יער השיר, או לכבד את העסקה שלך איתי -
שכנראה באמצעותה תוכל להציל את העם הפתטי שלך מלרעוב למוות, אם
תרצה."
"נשאר לי זמן מספק עד לקבלת ההחלטה הזו, עורב זקן, ולמיטב
שיפוטי אתה לא יכול לקבל אותה בשבילי. כבר עבר הזמן שיכולת
לקבל החלטות בשביל מישהו, בקושי עצמך. אתה תלוי בי, זיק."
"ואתה תלוי בי, ילד. אתה משחק עם כוחות שאין לך הבנה בהם,
חתיכת דרואיד אוטיסט. אני היחיד שיכול להדריך אותך, אז אל תעז
לתת לי את הטון הזה." אמר זיק. "ובימים הקרובים ככל הנראה תהיה
תלוי בי עוד יותר."
"למה אתה מתכוון?"
"טרג'אל יודע שאתם פה."
"מה?!"
"הוא נע עם כל השבט שלו לקראתכם. גם עם הלוחמת גרילה שלכם, אתם
עדיין בנחיתות מספרית. אני מציע להיכנע וזהו."
"להיכנע?!" לחשה קייט בתמיהה.
"על איזה מספרים אנחנו מדברים, זיק?" שאל קווין.
"אלף, לא כולל חיל-פרשים ומגים."
לינאה קיללה. "הם פי עשר מאיתנו."
"הם הולכים לתקוף בשעה הקרובה, לפי החישובים שלי." המשיך זיק.
"למה לא סיפרת לי את זה לפני?!" צרח קווינלאן בפאניקה.
"כבר ראיתי את זה הולך, ילד." אמר זיק. "זו הנקודה בה אעזוב
אותך לנפשך, לחשוב על כל מה שאתה יכול לעשות בנידון - בהתחשב
בכך שאתה לא יכול לעשות כלום בנידון."
תרועת קרן רמה חתכה את השלווה הערפילית. אנשים קמו בבהלה -
וגילו חניתות של בני-אדם על הצוואר שלהם. ידיים תפסו את קאיטרה
ולינאה מאחור, הבל-נשימה מצחין ננשף על צווארם. שניהן בבת-אחת
הניפו את החיילים שאחזו בהן מעבר לכתפן והפילו אותם על הקרקע.
קייט לקחה דוגמה מלינאה, שהחלה להפיל את הזרעים המכושפים שלה
על החיילים - שצמחו במהרה וכבלו אותם. כשעוד חיילים תקפו אותם,
קייט ולינאה ניצבו גב-אל-גב ונלחמו כמו אפורות אמיתיות: לינאה
בחזיזים צבעוניים שפיזרה בשרביט הדרואידים שלה; וקייט, ששילחה
חץ אחר חץ לעבר צלליות מעורפלות של חיילים בני-אנוש. מסתבר
שהייתה סיבה לה סיבה טובה לקחת את כלי-הנשק שלה למתיחה אחרי
הכל. היה זה מוזר, להרוג אותם בסדרה כך; היא שמעה את קול
הפיצוח החודר שחץ עושה כשהוא חודר, וגם את הצרחות המתלוות. אך
היא מעולם לא ראתה את פניהם. בשבילה זה היה רק עוד מטווח, והיא
נהגה בקור-רוח.
עד שנגמרו לה החצים.
הן חתכו שניהן בסכיני ציד ארוכים דרך שריון טבעות הארד של
הלוחמים בלי בעיה. קייט הפילה אותם אחד אחרי השני בסערת הקרב,
ודם אויביה כיסה אותה יותר ויותר, למרבה הגועל. הייתה זו זוועה
שהיא אף פעם לא תשכח: הקרב הראשון שלה פנים-אל-פנים. אבל
הלוחמים המשיכו לבוא, ושני הנערות נעשו יותר ויותר מנותקים מן
האפורים האחרים שעדיין נלחמו. היא התקשתה להתחמק לנצח
ממכות-החרב של בני-האדם, ושריטות דיממו על עור ידיה המנומש. הן
לא יחזיקו עוד הרבה זמן.
לבסוף נשמעה קול עמוק מפסגתה של גבעה, והוא נשמע כמו חרונו של
אל. כשסובבו את ראשן, ראו שהיה זה אביר גברתן בגלימה שחורה
שחבש מסכת ברזל אדומה.
"אני הוא טרג'אל, שר המלחמה!" קרא האביר. "מסרו מיד את כלי
נשקכם, ולא אשפוך את דמכם."
הסיירים האפורים עמדו ללא נוע, מחכים למוצא-פיו של קווינלאן.
קייט ראתה בן-אנוש נמוך בגלימה שחורה מהוהה עומד לצדו. ככל
הנראה זיק, שלא הצליח לברוח כפי שתכנן. זיק וקווין הסתכלו אחד
בשני.
"הניחו את הנשק." אמר קווינלאן לבסוף.
"מה?!" שאלו כולם בבת-אחת.
"עשו את זה!" נבח.
בבלבול מסוים הם כולם הניחו את נשקם, וכך גורלם נחרץ.
משלחת האפורים כולה נלקחה בשבי. הם פורקו מכלי נשקם והוכנסו
לתוך כלובים שנמצאו בקרונות מכוסים; הלומים ומבולבלים, החלו את
מסעם המיטלטל צפונה, לעבר ערבות טנאקה, ביתם של שרי המלחמה.
חיים של עבדות ציפו למשלחת הלא-אנושית, ורוחם של רבים נפלה
בקרבם. כל סיכוי לבריחה היה מזערי; הם היו תקועים. לפחות איתרע
מזלה של קייט להיתקע בכלוב עם לינאה, על אף שקווינלאן לא נראה
בשום מקום. אם הייתה לה הזדמנות וקשת, היא הייתה מנקבת את
צווארו בחץ על עסקתו, תהיה אשר תהיה, עם בן-אנוש בוגדני - ועל
כך שנכנע לבהמות הללו.
"דבר אחד טוב יצא מזה." אמרה לה לינאה.
"נו?" שאלה קייט בחוסר-סבלנות.
"את מכירה איך זה שאומרים שחברויות טובות נרקמות במצבים
משותפים של כמעט-מוות?"
"אז?"
"אז אני חושבת, " המשיכה לינאה, "שאנחנו יכולות להיות חברות
מאוד טובות."
קייט לקחה שניה. "זה שאני תקועה בשבי לא אומר שאיבדתי את הכבוד
העצמי שלי."
לינאה צחקה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.