ברושים ניצבים בצד ומצדיעים
שורות שורות של שיש וסלעים
הדרך נמשכת ונדמה שלא תגמר
ואתה עם הפנים באדמה, מקווה לא להישבר
בור פעור באדמה
מרגיש כמו חור בנשמה
הגוף רועד ולא מקור
מוקף עיניים עצובות והדמעות חונקות
שומע את השקט שלפני הסערה, הנה עולה קול זעקה
שם במקום שבו השמש לעולם לא תזרח
בחזרה אל האבנים והעצים
ברקע יש ציוץ של ציפורים
הדרך כבר מוכרת, כמעט צמחה פה עיר
שם עוד אבן, מדבר אל הקיר
הזמן עובר, ימים חולפים
זה לא אומר שנרפאים
לומד לחיות עם החלל
תמיד מוכרח לחזור לעוד ביקור קצר
שומע את השקט שלפני הסערה, הנה עולה קול זעקה
שם במקום שבו השמש לעולם לא תזרח
תוהה איך במקום של בטון ועפר
יש כל-כך הרבה צבעים סביב
לא רק שחור לבן
שומע את השקט שלפני הסערה
נותן לרגש להתפרץ בעוצמה
הנה עולה קול זעקה
זה כואב לו ללב
שם במקום שבו השמש לעולם לא תזרח |
