אנה פעם הייתה החברה הכי טובה שלי. ליוותה אותי לכל מקום, שמרה
עליי מהרעים, הגנה עליי מפני הטובים, דיברה איתי, גם כשאטמתי
אוזניים ולא רציתי להקשיב. אמרה את המילים הכי חזקות, נכונות,
תמכה ולא עזבה.
את מיה הכרתי. דיברתי איתה אפילו, פעם או פעמיים. לא רציתי, לא
אהבתי אותה, את מהותה. לא רציתי להתקרב, לא אז, לא עכשיו, לא
אחר כך. אבל היא רדפה אחריי, ביום ובליל, רדפה עד שהתקרבה.
צעקה עליי, שזה לא נכון, ושאני מסוגלת. צעקה עליי שאני לא
אשרוד בלעדיה, שלא אצליח להסתדר בעולם האמיתי בלעדיה.
חברים גילו על מיה מאוחר, מאוחר מדי. הם ניסו להציל אותי, צעקו
עליה. שתלך, שתפסיק לאכול אותי מבפנים. שתראה, כמה שהיא פוגעת
בי. כמה שהיא לוקחת ממני את כוחותיי.
חברים שלי תמכו בי ולאט לאט ארזתי את האומץ ונפרדתי מהן.
אני בריאה, והבנתי כמה היא פגעה בי. כמה שהייתי אבודה.
אבל אנה,
אנה נשארה.
כקול שקט בתוך מוחי,
דורשת להיות איתי,
להשאר,
ולא לעזוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.