הרבה זמן שלא ניסיתי לחדור לתוך המחשבות שלי. מה שכן יש לי
הרבה, הרבה דברים מציפים אותי לאחרונה, זה נורא קשה להתמודד,
בייחוד כשאני לא מספר לכל אחד בדיוק מה שעובר עליי, זה לא קל,
הרבה דברים אני גם מעדיף לשמור לעצמי, לא רוצה שיידעו לא רוצה
שייראו, רוצה שיבינו לבד.
פתאום הכל מתחיל להתחבר, הכל פועל לטובתי פתאום, יש את המשברים
הקטנים שחולפים ככה בין השבועות, אבל פיצוץ גדול כבר מזמן לא
הפציץ פה באזור החדר הקטן שלי.
אני מרגיש הרבה יותר טוב בחדר, הוא החדר האפל שלי, אני אוהב
לשבת פה עם עצמי, לא אוהב המוניות ושהרבה אנשים באים אליי
הביתה, אני חולם על היום שאוכל להיות מתחת לפוך עם מישהי
ולהתכרבל בחושך באהבה, ולא סתם ככה. כשמקדימה הקיר שזוהר עליי,
מימין הקיר שמחמם אותי בצבע האדום שלו ויודע שבקיר מאחוריי
נמצאים כל הזיכרונות.
אני מחכה שיום יגיע ולא יציפו מחשבות, שלא יהיו דמעות, שלא
ארגיש בדידות.
הרבה זמן שלא בכיתי, פתאום יום חמישי הגיע המשבר הקטן שקורה
מדי פעם ככה באמצע השבוע או בסופו, הייתה עצבות.
הבדידות.
אחד הדברים שבאמת קשה להתמודד איתם, יש הרבה חסרונות לכל אחד,
אבל לדעתי הבדידות לאנשים שהם אוהבים ורוצים להיות נאהבים היא
אחד הדברים הקשים.
אבל כמו שבוב הזקן נהג לומר, "אל תדאג, תהיה שמח", אני משתדל
להחזיק את עצמי גם במשברים הקטנים.
חשבתי עכשיו איך בכל פעם שאני מתחיל לבכות יש לי מין דחף
להסתכל במראה ולהטיח לעצמי בפנים כמה אני גרוע, כמה אני מכוער,
כמה אני לא יוצלח, כמה אני סתם אפס, מין רצון להרגיש עוד יותר
גרוע, ולשכוח לרגע מהביטחון העצמי הקטן שחבוי בתוכי ובעצם
למעוך אותו לכמה דקות של דמעות.
הדמעות המתוקות, אני קורא להן, הדמעות שיורדות בשקט בשקט שכמעט
אני לא יכול להרגיש אותן יורדות לאט לאט על הלחי עוברות ליד
האף ובסוף מגיעות אל הפה הסגור כשהפרבולה הפוכה עכשיו.
חשבתי מתי תגיע הישועה שלי, מתי ארגיש כבר שניצלתי, שאני
מאחורי זה, שאין יותר, אני מתגעגע וזה קשה, אני ממש חי בייאוש.
אני לא יודע איך אני מצליח לשרוד, כי אני כל היום רק במחשבות.
איזה כיף לשבת לבד בחדר ולבכות, בלי שהעולם שומע או יודע, ואף
אחד לא רואה אותי, רק אני המחשב שלי, דפי הזמן שלי והמוזיקה
שלי. אולי עדיף באמת שאף אחד לא יידע, כי זה לא יעזור, אף אחד
לא מבין. המשפטים כבר מתקצרים כי הכל בעצם אותו הדבר. הכאב הוא
אותו אחד.
זה מדהים איך כל פעם שאני בוכה לבד בחדר ואמא ישנה בחדר השני,
היא מתעוררת כאילו היא  מרגישה את זה, בתור אמא היא מרגישה את
הכאב שלי אפילו מתוך שינה ותמיד באמצע הדמעות פותחת את הדלת,
אני בזריזות מסתיר כל ראייה לבכי והיא סוגרת את הדלת בסופו של
דבר, מעניין אבל אם היא באמת מרגישה קצת, טיפ טיפה מהכאב שלי.