אני לא אוהבת אותך.
אני מחבבת אותך, בהחלט,
אני נהנית משיחותינו,
אני נהנית להיות איתך.
אבל אני לא אוהבת אותך.
אז למה, למה לעזאזל,
אתה גורם לי להרגיש ככה?
למה הבטן שלי מתחילה לפרפר,
למה כשאתה מחייך אני נמסה.
ולמה כשאתה מדבר על מה שעשית איתן,
הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה,
הדופק שלי מאיץ את קצבו,
אני מרגישה מקומות בגוף שלי
שלא הרגשתי קודם.
כשאתה מדבר על כמה הדברים האלו טבעיים,
כשאתה מדבר על איך שאתה גאה במה שאתה עושה,
כשאתה מדבר על איך היא התחילה הכל,
ואז רומז לי, או אולי הבנתי לא נכון,
כשאתה עושה דברים כאלו,
הגוף שלי מרגיש שונה.
אני לא אוהבת אותך.
אני בטוחה בזה.
אז למה אני נמשכת כל-כך?
נמשכת לרעיון של: "אין מחויבות",
נמשכת לרעיון הפיזי,
ויותר מכל, נמשכת אליך,
פריק שמנמן שלא אמור להשיג בנות.
למה זה לא נכון?
למה אתה זה שמשיג כל מי שאתה רוצה,
חוץ מאחת שעדיין,
עדיין אתה אוהב.
אבל אני לא אוהבת אותך.
לא אכפת לי מזו שאתה אוהב.
אכפת לי רק הסיכוי,
הסיכוי הקטן שהבנתי אותך נכון.
שאולי אתה רוצה, רוצה מה שאני.
מה שיש לך איתה.
רק שאיתי, זה יהיה יותר,
ואתה מודע לזה.
אני כמהה אליך,
אבל אני לא אוהבת אותך.