פקחתי את עיניי באיטיות והתיישרתי במיטת העץ החורקת. הירח
עדיין האיר את חדרי באורו הכסוף וכוכב בודד נראה בשמי הלילה
הכהים.
מחשבותיי התחילו לרוץ במהירות והזכרונות החלו לשוב למקומם
הנכון. למרות שהתערבבו בחלומות, ידעתי להבדיל בין זיכרון אמיתי
לשקרי.
חלום. חלום מתוק... עיניי שוטטו על תקרת החדר. צלליות המים
שבאקווריום הבוהק ריקדו על הקירות הקרים.
ראיתי אותו בדמיוני, עומד שם, נשען על אותו קיר, ומחייך.
חייכתי אליו חזרה ואפילו העזתי לנופף לו לשלום. אבל אפילו זאת
ידעתי להבדיל מהמציאות.
עכשיו הוא רחוק, בעיר הקרה מוכת הגשם שלו. הטריסים בחדרו
מוגפים. למרות פחדו מהחושך, הוא מעדיף אווירה סגורה... עיניו
עצומות, והוא ישן. הוא לא רואה חלומות רבים כמוני, אלא רק אפלה
לא מובנת שאותה הוא לא סובל. נשימותיו איטיות וקיצביות ונמהלות
באוויר החדר.
אילו רק יכולתי להיות לידו; הייתי מכסה אותו ברכות, מלטפת את
שיערו ופניו... שפתיו היו זזות באיטיות ויוצרות חיוך. במגע
ידיי יכולתי להעביר אליו חלומות מתוקים, כאלו שלא ראה מעולם.
ואז הייתי נשכבת לצידו, וחום גופי היה מתמזג עם שלו. בבוקר הוא
היה פוקח את עיניו ומחייך שוב.
את החיוך שאליו כה התגעגעתי. קולו המתוק היה מעיר אותי, וידיו
היו מלטפות אותי ברכות. כל מגע עדין של אצבעותיו על גופי היה
מעביר בי רטט נעים.
חלום. חלום מתוק... שוב התעוררתי אל תוך מציאות החדר החשוך שבו
שלט הלילה.
עיניי היו ריקות מדמעות; להבדיל מכפי שהיו לפני מספר ימים.
איני יודעת אם אתם מכירים את ההרגשה שנפשכם ולבכם מתנפצים
למיליוני חלקים שאותם אתם מחליטים להעניק לאחד שגרם לכך.
איני יכולה להגיד שלמרות כל הכאב, לא עלה חיוך על פניי
כשנזכרתי בו. בכל זאת הוא הסיבה לבכי, ולאושר כאחד.
ניסיתי להרחיק אותו כמה שיותר מדמיוני הפורא. בכל זאת לדמיין
אותו מתרוצץ לי בחדר, באמצע הלילה, כשאני נראית כמו רוח וחדרי
כה מבולגן, היה לא מעשה חכם במיוחד.
אילו הייתי יכולה לשנות את המקום בו נמצאתי וליצור לי חלום
קטנטן בו רק אני והוא קיימים, הייתי לוקחת אותו רחוק מכאן...
לאן שרק היה בוחר. אבל הוא בחר לעמוד דווקא בחדרי ולהביט בי
במבט די מודאג.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול עייף.
"סתם, באתי לבקר אותך... מה, אסור?" הוא שאל בהרמת גבה, כשעל
פניו מרוח חיוך מלגלג.
"אמצע הלילה עכשיו..." אמרתי והבטתי במספרים המטושטשים על שעון
חדרי.
"את מגרשת אותי?" הוא שוב אמר בקול המלגלג שלו, שלמען האמת לא
הטריד אותי כלל.
"אתה יודע שלא..." עניתי וחייכתי. אחרי זמן כה רב שחיכיתי לו,
איך יכולתי לגרשו?
"אז..." הוא המשיך, אך הפעם קולו התרכך מאט. "את יודעת למה אני
כאן... נכון?" הוא שאל, ופניו לבשו מראה עוד יותר מודאג משהיה
לי באותו רגע.
"מנחשת..." עניתי, אך המשכתי להתסכל עליו כשספק בעיניי.
"טוב אממם..." הוא אמר בשקט והתקרב אליי בצעדים איטיים. הוא
התיישב על המיטה ליידי ואני הצלחתי להרגיש את כובד גופו שנחת
על הסדין וקורות העץ החורקים.
"התגעגעתי אלייך..." הוא אמר במבט מושפל ושילב את ידיו
בעצבנות. כניראה ציפה למענה כלשהו אבל אני רק שתקתי. אהבתי
להתגרות בו כך. ידעתי שישים לב לאדישות שלי כלפיו ואז יתפרץ
בגל רגשות שבו יזרוק לעברי מילים והבטחות שכה ינעימו לי אך
יגרמו לי כאב בהמשך.
הוא הסתכל עליי במבט שואל ואני קראתי את הבעת פניו שרמזה על -
"נו, תגידי משהו...".
"מה?" שאלתי בחיוך ערמומי על פניי. "כלום..." הוא ענה בכעס.
"טוב נו... גם אני התגעגעתי אלייך..." אמרתי לו וחייכתי את
החיוך הכי מאושר שיכולתי ליצור. עכשיו גם הוא חייך.
הוא התקרב אליי וחיבק אותי חזק. אחרי שאחיזתו הרפתה ממני, שוב
הרגשתי בתחושה המוזרה שהרגשתי לפניי.
"מה קרה?" שאלתי אותו. "הבטחת... הבטחת שהכל יהיה שונה... נמאס
לי לבוא ככה כל לילה, לראות אותך ואז לעזוב... הבטחת לי שתרשי
לי להישאר! הבטחת שהכל יסתדר!" הוא צעק בכעס, כפי שציפיתי
שיעשה ואחז בידי. מבטינו נפגשו. המבט המתחנן שלו והמבט הציני
שלי.
"בבקשה, אל תגידי לי ללכת! אני לא רוצה לחזור לשם! בבקשה!" הוא
אמר בקול שקט ומתחנן.
"אתה כזה נואש..." אמרתי בליגלוג. הוא עזב את ידי בפתאומיות
והשפיל את מבטו לרצפה. שיערו הסתיר את פניו אך ידעתי בדיוק
איזו הבעת פנים לבש עכשיו. הוא נעלב ממני, והחליט להראות זו
ברמזים מוסתרים.
צחקקתי - הצחיק אותי זה שאני צופה כל צעד שלו מראש.
"נו, מה נעלבת עכשיו?" אמרתי בחיוך והתקרבתי אליו. הוא סירב
להעביר את מבטו מהרצפה אליי.
"תקשיב לי..." הרמתי את סנטרו וכיוונתי את פניו אליי. "תסתכל
עליי..." אמרתי בקול שקט.
לא הייתה לו ברירה אלה לציית לי.
"אתה יודע שאסור לי..." הפעם הייתה נימת עצב מסויימת בקולי. לא
יכולתי לעשות אחרת אלא לנשק את שפתיו ברכות.
הטעם אליו כה השתוקקתי כל השבועות האלו. המגע אליו התגעגעתי.
שפתינו ניתקו והוא הסתכל עליי. "בבקשה... למה את עושה את זה?"
הוא שאל בשקט.
"כי אני חייבת..." עניתי לו. שילבתי את ידיי והבטתי בו במבט
מפתה.
"ועכשיו... יקירי..." אמרתי באיטיות. עיניו ניצתו. הכרתי את
המבט הזה; הוא נראה כילד שמצפה למשהו שירגש אותו מאוד. לצ'ופר
על התנהגותו הטובה או משהו אחר שיכל לעלות בראשו של נער בן
גילו.
"כ... כן?" הוא מלמל בציפיה.
"עכשיו... אני... מנסה להרחיק אותך כמה שיותר..." אמרתי
בציחקוק והוא רק נשף בקול וגילגל את עיניו.
"שוב את עושה את זה..." הוא אמר בעצבנות אבל אז חייך.
"לילה טוב." אמרתי לו, נגעתי בלכיו בעדינות. המגע היה כה
חם...
"לילה טוב..." הוא אמר בשקט, עדיין מחייך, ונישק את שפתיי שוב.
"קושקה שלי..." הוא הוסיף בציחקוק וחיקה התעטשות חתולית. צחקתי
גם כן. הוא תמיד ידע איך להצחיק אותי.
ואז, באיטיות שנמשכה כנצח, הוא נעלם... התפוגג באוויר הקריר של
החדר.
נאנחתי בכבדות והצמדתי את השמיכה לגופי. פתאום היה לי קר
בלעדיו. ושוב רציתי שיחזור ויחבק אותי.
חייכתי לעצמי. עדיין ראיתי צללית יחידה על הקיר שהזכירה לי את
מתאר גופו.
צללית גבוהה ודקיקה. כמוהו. צלילי המים השקטים הרגיעו אותי
ונתנו לי טיפת תקווה.
עצמתי את עיני וניסיתי לחשוב על מה מצפה לי ביום למחרת. ידעתי
ששוב אצטרך להעביר שעות בחיוכים מזוייפים והעמדות פנים שהכל
בסדר ושאני רק ילדה רגילה בעלת חיים מאושרים. הרי רק איתו
הייתי כה אמיתית. לא הייתי צריכה לזייף שוב דבר; במיוחד שלא
צחוק שבא מהקיבה במקום מהלב.
עש לילה שחור עף אל תוך החדר דרך החלון הפתוח. החוצפן החלטי
להתיישב דווקא על אפי ולגרום לי להתעטש. כניראה נבהל ועף
לדרכו, בזמן שאני שפשפתי את ראשי מהמכה שקיבלתי מהקיר וחשבתי
לעצמי שהוא היה מצחקק עכשיו וקורא לי "קושקה" שוב.
ושוב חזרו אליי כמה זכרונות, ושוב נלחמתי בהם; מנסה להדחיק
אותם כמה שיותר. נודניקים, עד כמה שהם אוהבים להציק!
ידעתי שכבר לא אצליח להירדם; קמתי מהמיטה וניגשתי לשידה
השחורה. ידיי גיששו בחושך לעבר הדובון שהעניק לי ביום הולדתי.
נשקתי לדובון הפרוותי ולחשתי לו שלא ידאג; בעליו יחזור לביקור
גם בלילה הבא, ובלילה שאחריו.
פתחתי את דלת חדרי, נזהרת שלא להעיר אף אחד. בצעדים שקטים
התגנבתי למטבח ופתחתי את המקרר. חיפשתי אחר חלב. הריי כל
שקושקה תרצה הוא מנת חלב נחמדה בשעה 4:57:38 בבוקר.
כשמצאתי את החלב גיליתי שהקרטון המקולל היה ריק. ביטני קירקרה.

"מה יהיה?" לחשתי ובמקום חלב, שתיתי מיץ רימון אדום כדם (מה
שגרם לי למוות מוחי רגעי. חמוץ ביותר, הרימון הזה).
חזרתי למיטתי, וגיליתי עלייה קמטים שלא היו עליה לפני כן.
חייכתי. אולי בכל זאת חמק לו אחד מחלומותיי למציאות.
השמיים כבר התחילו להחוויר. רק אז נרדמתי. האמת, לא הצלחתי
לחלום. ראיתי רק חלל שחור וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לדמות
אותו לשמיים מוצפים בכוכבים. בהם, הכוכב היחיד, הכוכב הבודד,
המקורב מאוד לירח, נוצץ יתר מכל.
קפוא במקומו, מתעקש לזהור יותר מכולם, הוא חייך אליי ובקריצה
עליזה לחש לי - "הוא עוד יחזור..."