New Stage - Go To Main Page


לקחתי נשימה עמוקה,
האוויר הצלול הזה של חולות ארץ ישראל כבר מזמן הוחלף בריח
הסולר והבנזין של תל אביב, אבל משום מה זה עושה לי טוב לנשום
את הזוהמה המבורכת הזאת.
אלוהים יודע שלא באמת רציתי להיות כאן. אם היו שואלים אותי,
כבר מזמן הייתי חוזר שלושים צעדים אחורה. אבל היה משהו מיוחד
באותו יום מתחת לצחון, משהו כמעט פואטי, כאילו עצרו הכל, יכלתי
לראות זבובים עפים בסלואו מושן מולי.
זה התחיל בתור סתם יום רגיל. התעוררתי, לקח לי עשרים דקות
להוציא את עצמי מהמיטה. לבשתי את המדים האלה שלפני שנה וחצי כל
כך אהבתי, ועכשיו הם כל כך נתעבים בעיני. מתחת לחולצה, בבטן
ליד הפופיק אני מרגיש את הגירוד הזה של הדקרון. אני כבר לא
מגרד אותו אפילו, אני יודע שזה לא יעזור, הוא יחזור גם מחר.
ברכבת התיישבו לידי כמה חבר'ה מעצבנים, שאחד מהם שם מוזיקה
מזרחית ברמקול קטן, כי הוא שכח להביא אוזניות, וכולם צועקים
עליו שיכבה את זה, כולם, חוץ ממני.
נכנסתי לבסיס כשבחוץ סופות רעמים. מוזר איך שכשיצאתי מהבית היה
יום מושלם, אביבי ונעים, וכאן הכל סוער וחסר מנוחה.
הגעתי כמעט עד הבניין, מקפץ בין מחסות מהגשם. עד שהגעתי לצחון
הקטן שיושב ליד השקם. תמיד אהבתי את הצחון הזה, כי אף אחד לא
עמד מתחתיו, כאילו אף אחד לא הכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת
שהוא יכול להגן עליך כל כך טוב.
ואז, באורך פלא, הפסיק הגשם. וכל אדם הגיוני ושפוי היה יוצא
מתחת לצחון וממשיך לכיוון הבניין, אבל כנראה שאני לא נכנס
לקטגוריה הזאת.
עמדתי מתחת לצחון בזמן שהשמש התעוררה ויצאה מענני הפוך העבים.
ראיתי אורות בעיני, אורות של יום חדש, של תקופה חדשה.
לקחתי נשימה עמוקה. האויר הצלול של חולות ארץ ישראל כבר מזמן
הוחלף בריח הבנזין והסולר של תל אביב, אבל משום מה זה עדיין
עושה לי טוב לנשום את הזוהמה המבורכת הזאת.
אלוהים יודע שלא באמת רציתי להיות כאן. אבל באותו רגע, העולם
התחלק לשני חלקים - מתחת לצחון, ומחוץ לצחון. ומתחת לצחון
הייתה הרגשה עילאית. הרגשת הגנה בלתי מובנת. רציתי להישאר שם
לנצח, לא לצאת לעולם. לא לחזור למשרד, לעבודה, לבעיות,
לתורנויות, לחברים המזוייפים שכבר נמאס לי לראות, לא לחזור
הבייתה, להורים הצועקים, לאחים המציקים, לחברה הלוחצת. רק לשבת
שם מתחת לצחון ולבהות בעולם הורג את עצמו באופטימיות. לאט לאט
כל מי שאני מכיר נעלם, הלך. ואז גם כל מי שאני לא מכיר, פשוט
אבדו.
רגע... לאן כולם נעלמו?
בלחץ אני יוצא מהצחון, ומסתכל סביב. הכל ריק, אבדון עבר על
העולם ואני הייתי מוגן בצחון שלי. אני האדם היחיד שהצליח
להינצל מהמפגע הנורא הזה שהעולם שלנו הביא על עצמו בטיפשותו.
עכשיו מה?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/7/06 22:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביתר עומר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה