צרותיי אינן הוגנות.
כל בוקר, בטרם באה
פת אויר אל פי היבש,
מכות בסורגי הכלוב
מקימות מהומה, מעירות
את כל דרי ראשי

יורד על ארבע, מתחנן
למעט שקט אך הן בשלן
חובטות ומכות ודורשות
לצאת מכלוב הלילה
שריח ניצוצות הכוכבים
עדיין שורה בו

בלית ברירה שולח אצבע
זהירה אל ידית הבריח
מושך חזק ימינה ומתחבא
תחת השולחן הירוק עליו
ניצב כלובי שנים רבות

מיד נמלאת חצר בית הספר
בהמולת ילדים צוהלים,
נתזי בוץ עפים לכל כיוון
ואף מסך המחשב סופג
עפר רטוב ושביבי חצץ

וסוף סוף נשמע הצילצול
המיוחל, יורד משמיים
על שורשי אוויר נפוחים
כנאדות מי הבדואים,
ניגש צרה צרה, נותן
מכה מכה ואט אט
חוזרת השלווה לאגף הסגור