חלק א





הכל התחיל כאשר דניאל התחיל להשתנות... או... אולי בעצם כאשר
ליאורה פגשה את דניאל, שניהם היו אז בכיתה י', ליאורה למדה
באולפנא ודניאל למד... בישיבה.

ליאורה הייתה ילדה שלא היה לה כל כך קשר עם בנים, לא בגלל
שהיא לא הייתה נחמדה או מוזרה או משהו, זה היה רק בגלל שהיא
הייתה בוגרת לגילה! כשהיא ראתה את כל בנות גילה מצחקקות עם
הבנים ומתחנפות אליהם, וכשראתה איך הבנים נהנים מכל רגע של
ההתחנפות הזו היא פשוט השתגעה, ולא רצתה שום קשר עם בנים שהיו,
לדעתה, ילדותיים, בדיוק כמו בנות כיתתה!

ושלא תבינו לא נכון, דניאלה הייתה מקובלת, תמיד צחקה עם
החברות שלה, אבל כשזה הגיעה לבנים, היא העדיפה להתרחק מזה.

עד שהיא הכירה את דניאל.

כמו ליאורה, גם דניאל היה ילד שלא אהב את כל העניין של החנפנות
בין בנים לבנות, אבל הוא החליט שהוא חייב שיהיה לו קשר עם בנות
ולכן הוא בכל זאת דיבר איתם וצחק למרות שהוא חשב שזה יהיה ממש
טפשי. ליאורה לא חשבה שקיים בכלל בן כזה - ובגלל זה כשהיא פעם
ראשונה דיברה איתו - זה היה כשכל ה"שבט" שלהם מתנועת הנוער הלך
לאכול פיצה ביחד - היא ניסתה כמה שיותר לא ליצור איתו קשר, אבל
הוא דווקא כן ניסה. הם דיברו - ב10 דק' הראשונות היא אפילו לא
הקשיבה למה שהוא אמר, אבל כשהוא שאל אותה

"יש לך פלאפון?"

היא התחילה להקשיב לו

"כן... למה?"  למורות שהיא ידעה בדיוק למה

"כי... סתם... הייתי רוצה לדבר איתך..."

"עזוב... לא כדאי לך". חיוך.

"מ'כפת לך"

"תקשיב, אני... ממש אין לי ראש לכל הענייני בנים בנות האלה...
עזוב... אני בכלל לא נחמדה"

זה היה אמיץ מצידה! מאוד!

"ליאורה, מה אכפת לך? את יודעת, אם ממש לא יהיה בא לך לדבר
איתי אז... יש דבר שנקרא "חסימה". הפעם הוא חייך.

"טוב, אייך שאתה רוצה"



אם היא הייתה יודעת מה הקשר איתו היה עושה לה במשך חודשיים,
היא הייתה נותנת לו את הפלאפון שלה מייד.

הם כל כך נהנו ביחד, הם לא ממש הודו אחד לשני שהם אהבו אחד את
השני, הם גם לא כל כך היו בטוחים בעצמם, אבל בפנים, הם ידעו את
זה טוב מאוד!

כל בוקר הם הלכו לבית הספר בייחד, דיברו, לפעמים הם גם שתקו,
וזה היה להם כל כך נעים! הם דיברו על הכל! ה-כ-ל.



עד שדניאל השתנה

ופה אם אתם רוצים, מתחיל הסיפור





                                     חלק ב

פעם הוא שנא אותם, היא הייתה בטוחה בזה שהוא אמר לה כמה פעמים
שהוא שונא אותם, זה היה ברור! דניאל שונא את "חבורת הראפרים
המטורפים" הוא קרא להם.

אז איך? איך? היא הייתה בוכה בשקט, לבד, בחדר שלה, ושואלת את
עצמה, איך? איך דווקא אתם הוא התחבר, איך הוא הפך להיות כמוהם?
איך? זו היא? מה היא עשתה לא בסדר?

אבל הוא הפך להיות אחד מהם, זו עובדה, הוא התחיל להתלבש כמוהם
והכל, הוא החל להתייחס אליה אחרת, קצת בזלזול, או אולי הרבה,
עד שזה הגיע למריבה שלהם.

הם ישבו על הספסל ליד הבית שלו, דיברו, זה לא היה כמו פעם,
הפעם זה היה סתם דיבורים, לא אמיתיים, היא כבר לא יכלה לספר לו
הכל, כמו פעם, כי היא פחדה שיום אחרי כל העולם ידע!

בכל אופן - הכל התפוצץ כאשר היא החליטה בכל זאת לדבר איתו על
מה שהולך לה, ולו, בחיים, היא שאלה אותו, "דניאל, למה
השתנית?"

"מה? מה ז"א, כי... השתנתי, אנשים משתנים ליאורה", צחוק ציני
קמעה.

"אבל למה". קול רציני.

"יו ליאורה, למה את תמיד צריכה להיות כזו כבדה? את יודעת מה
הבעיה שלך? את פשוט כל הזמן רצינית! אני הפכתי להיות קליל ואת
נשארת כבדה כמו שאת, אז אני לא יודע מה הבעיה שלך, אבל את
צריכה להחליט, או שאת ממשיכה להיות ידידה שלי ולהפוך לנורמלית
או שפשוט תלכי ותשכחי ממני, את הפכת להיות קרציה ליאורה!"

היא לא האמינה למה שהיא שמעה, היא גם לא האמינה שהיא הרגישה
דמעה על הלחי שלה, ועוד אחת.

היא הסתכלה עליו טוב, ואז הלכה, היא לא רצתה להישאר שם ולהמשיך
להיות "קרציה", היא לא האמינה שהוא אמר את זה.

היא בכתה כל הדרך הביתה, וגם בבית, כולם ראו שקרה משהו, כבר לא
היה לליאורה פרצוף, היא  הסתובבה כל הזמן עם פרצוף חסר משמעות
כזה שרוצה רק למות, זה הפחיד את כולם, כולם דאגו לה, אבל את
דניאל היא לא ראתה בסביבה.





                         חלק ג

והנה היא שוב בבית שלו, אחרי חודש של בכי ועצב ופרצוף שרוצה
למות, ולב שבור, היא שוב בבית שלו, זה אבא שלו, אבא של דניאל
מת מהתקף לב פתאומי.

היא הלכה עם כולם ל "ניחום אבלים" בבית שלו, הוא לא היה שם,
בסלון, היא רצתה לעלות אליו לחדר, והיא עלתה, אבל רגע לפני
שהיא דפקה בדלת היא חשבה לעצמה "מה אני עושה פה? זה שאבא שלו
נפטר זה לא אומר שהוא רוצה לראות אותי, זה לא אומר שהוא הפסיק
לחשוב שאני קרציה" היא פנתה ללכת  ואז, היא קלטה מה היא עושה,
היא מזניחה את הידיד הכי טוב שלה, אולי את מי שהיא הכי אוהבת
בעולם, בגלל אגו.

היא דפקה.

הוא פתח.

הוא היה שונה, כבר לא היה לו הפרצוף שאלו התרגלה מאז שהוא
השתנה, הוא גם לבש את הבגדים הרגילים שלו, היא התסכלה עליו
ואמרה.

"הבגדים שלך"

הוא התיישב על המיטה, היא על הכיסה שליד האורגן שלו, היא נזכרה
בימים שבהם הם נהגו לנגן ביחד, היא בגיטרה והוא באורגן.

"אני כל כך מצטער, ליאורה, אני הייתי כל כך עצבני, כי רבתי עם
ה"חברים" (בזלזול) שלי והם... הם אפילו לא התקשרו היום. אפילו
לא התקשרו, ליאורה אני כל כך מצטער"

היא חשבה שלא יהיה לה מה להגיד, היא הייתה המומה, אבל משום מה,
פתאום היא ידעה מה לומר.

היא נגשה אל המיטה שלו, שעליה הוא ישב, ישבה מולו ואמרה.

"אלוקים לא פייר"

העיניים שלו האדימו

"ליאורה, אני כל כך אהבתי אותו! הוא היה הבן אדם השני שהכי
אהבתי בעולם ליאורה!"

היא ראתה את הדמעות שלו ולא יכלה לעצור את עצמה, גם לה ירדה
דמעה, רק מהמראה הזה, של לראות את דניאל שלה בוכה.

"אבל לפחות נשאר לך האדם הראשון שאתה הכי אוהב בעולם... לא?
ומה שלומה?"

"מה?"

"מה שלומה? מה שלום אמא שלך?"

"אה... אני לא יודע, היא רק אמרה לי את זה וישבנו פה ובכינו
ואז היא הלכה"

הם ישבו שם ובכו עם כמה דקות וכשדניאל הפסיק לבכות הוא אמר
לליאורה

"ליאורה, את יודעת, אמא שלי היא לא האדם שאני הראשון שאני הכי
אוהב בעולם"

"אה..."

"ליאורה! אותך אני הכי אוהב בעולם!" הוא אמר את זה בקול עצוב,
כל כך עצוב.

"אה..." זה כל מה שהיא הצליחה לומר.

ואז הם נשענו על הקיר, ישובים על המיטה, ודיברו במשך שעה
ארוכה, הם דיברו כמו שדיברו פעם, על הכל, היא נסתה לעודד, הוא
סיפר לה עליו, על כמה שהוא עדיין לא קולט מה שקרה לו.

ואז באה שתיקה, שאחרי חצי שעה בערך דניאלה שמה לב שהוא נרדם,
היא קמה, לקחה פתק מהשולחן כתיבה שלו וכתבה לו:



"דניאל, נרדמת, אז הלכתי, ואני מבקשת, אל תפגע בעצמך... טוב?
אני מכירה אותך דניאל, ואני מפחדת... אל תפגע בעצמך

                               ליאורה"



וכך עברו להם הימים, השבועות, דניאל חזר, במידה מסוימת, להיות
כמו בעבר, אבל לא בהכל, הוא עדיין בכה, והיה עדיין חלש, ליאורה
ראתה שהוא מדרדר בלימודים ושיש לו פנים כמו שהיו לה אחרי
המריבה, אבל כשהם דיברו, כאילו הכל נעלם.



חודש עבר מאז המקרה וכשהם דיברו, ליאורהה החליטה לשאול אותו את
מה שהיא רצתה לשאול כל כך הרבה זמן:

"דניאל, ביום של המקרה, כשאמרת שאני האדם הראשון שאתה הכי אוהב
בעולם התכוונת שאתה... אוהב אותי?"

"כן"

"וזה עדיין רלוונטי?"

"כן"

"כי אני חשבתי על זה, דניאל, חשבתי על זה באמת טוב, ואני, אני
הגעתי למסקנה שגם אתה האדם שאני הכי אוהבת בעולם



ואז הוא עשה מה שהוא לא עשה כל כך הרבה זמן.

הוא חייך, ממש חיוך קטן, אבל הוא חייך.



היא ידעה שכלום לא הולך להיות פה חלק, והיא ידעה שדרוש לו
שיקום ארוך, אבל היא עדיין הרגישה קצת שמחה, בתוך כל העצב.

כן,

היא זוכרת את זה בבירור

זו הייתה הפעם הראשונה

שהיא הרגישה

עצב מהול בשמחה.